תוכן

יום א' פ' בראשית תש"ח
בענין ספר הזהר והפירוש שלו שהוא כותב ושאנחנו לומדים, אמר כי אלה שמטפלים בצבירת כסף להדפסת הזהר שלו, הוא יותר מלימוד. והסביר זה במאמר: "גדולה שמושה יותר מלימודה".
כי השכל החיצוני המלביש את למודי התורה על יד השולחן מפיג ממנו תשעים ותשע אחוז מאור התורה, ואפילו המעט שנשאר אינו מועיל למה שצריך להועיל, כי השכל החיצוני תפקידו ממש ההפך ממה שצריך בעיון בתורה לעבודת הבורא, ולפיכך עד לאין ערך גדול השמוש של תלמידי חכמים יותר מלמודם, שאז אינו הולך לאיבוד אפילו משהו, והכול נמסר לתלמיד בלי בזבוז כלשהו, והיינו בענין אסוף כסף להדפסת הזהר שהוא ממש אותו הדבר כמו שמוש, התבטלות, דבקות.
וזהו הטעם למה שנתנה תורה שבעל פה שכולה נקנית בפה אל פה לא מפה לאזן, כי אחרת אין צורך בתורה שבעל פה, ודי בתורה שבכתב! וכל המעלה של ישראל היא - שלא היו שואלים לטעם ושכל התורה כמו שהיו שואלות אומות העולם, ולא קבלוה, שאילו היו שואלים כמוהם לא היו מקבלים אותה, ואילו היו שואלים מה כתיב בה, לא היו יכולים לקבל אותה, אלא הקדימו נעשה לנשמע - בלי טעם, בלי שאלה, אמונה טהורה ברצון הבורא שכולו טוב ומעשיו טובים וכונתו רצויה, צדיק וישר הוא, אין עול.
וכאן שאל רבי ברוך: ובאמת מנין באה להם האמונה הזאת, למה לא שאלו? ואמר לו מניה וביה – מן האבות שאנחנו זרעם.
וחשיבות הדפסת הזהר היא בזה – שבטח בעלי מדרגות יוכלו לעיין בו ולהעמיק וללמוד הזהר מפה אל פה.
ועוד סיפר על עצמו – שקודם שנתפרסם, לפני כשלושים שנה, תלמידיו לקחו ממנו שיעור גדול מאד, שאז לא היה ידוע מספריו, רק האמונה בו שיש לו היכולת לתת הכל, לפיכך לקחו ממנו מנה גדולה, שיעור גדול מאד, אבל עכשיו שכבר נתפרסם מספריו והכול יודעים מעלת גדולתו בלמוד הקבלה מספריו, נפגמה האמונה בשיעור מסויים, לכן אי אפשר לקחת ממנו כשיעורים הקודמים.
ואמר עוד, שכל הארה שבאה מלמעלה לידי אדם מצטמצמת ומתקלקלת – עס ווערט צעריבען, עס ווערט א תל פון דעם, און דאריבער איז נישטא קיין אור פנימי אהן אור מקיף, וואס בלייבט ביים אויבערשטן און נישט כָּלָה, און דאריבער גיט נישט דער אויבערשטר קיין אור לחלוטין, נאר לאזט ביי זיך דעם עצם אור [ נעשית מפוררת, נעשית מזה מציאות חריבה ויבשה, וזו הסיבה שאין אור פנימי ללא אור מקיף, והאו"מ הזה נשאר אצל הבורא ולא מתכלה, וזו הסיבה שהבורא לא נותן אור לחלוטין, רק משאיר אצלו את עצם האור], ושזהו הסגולה היחידה שלו בחכמת הבורא.
וכאן שאלתי אני הק': הלוא סופו של המקיף להיות פנימי!? ותירץ: אבל המקיף הראשון השרשי נשאר אצל הקב"ה, אין העדר ברוחני, אבל אם יבוא זה לנברא כן יהיה העדר.
וזהו הפירוש "לקח טוב נתתי לכם", וגם: "יערוף כמטר לקחי", מלשון קחת, נעמהין בלע"ז, ולפיכך הוא קורא לקח מלשון קחת נעמהין, מכיון שהאור תורה בבוא אלינו ווערט פון איהם א תל – נעשה אצלינו כלה, ומכיון שהשורש שלו נשאר תמיד שלם בבחי' מקיף, ובכן יש לנו תמיד עבודה [חדשה] לחזור ולהמשיך מחדש האור. וזאת הוא רק סגולת ישראל "אשר בחר בנו מכל העמים", "אתה בחרתנו מכל העמים, ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך, ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת", היינו שרק אצל עם ישראל נבחנת הסגולה הזאת של התורה שבעל פה שפירושה – פה אל פה ולא מפה לאוזן. וכן גדלות ישראל ועליונותם על כל העמים. וזהו גם כן פירוש מאמר חז"ל: שהקב"ה לפני שנתן תורה לישראל חזר בה על כל האומות והציע להם התורה, אלא שהם תיכף שאלו "מה כתיב בה", הם רצו הכל מוכן, בלי עבודה, בלי יגיעה, בלי הכנה של טהרה וקדושה, בלי אמונה של אין סופיות בהשגה, אלא רק רצו הכל מוכן בכתב. וזהו כונת מאמרם: מה כתיב בה? אבל "ישראל" בני אברהם יצחק ויעקב, אמונים בני אמונים לא שאלו מה כתיב בה, אלא אדרבא הקדימו נעשה לנשמע, בלי שאלה, בלי טעם, בלי חקרנות (מבחי' שכל החיצוני), אלא הכול אמונה טהורה, אמונה צרופה ב"הכל יכוליות", של הקב"ה, שאינו מוגבל והוא אין סופי, ולפיכך גם מתנותיו הן אין סופיות, ואי אפשר לשאול "מה כתיב בה", אלא הקדימו נעשה לנשמע, שפירושו שלילת הכוח הטבעי וההבנה המוחשית של השכל החיצוני, שרק מקבל מה שמסכים השכל החיצוני ומגביל אותו על פי חושיו הטבעיים, שהוא בהפך גמור לאמונה לדביקות – להתרחבות השכל הטהור הקדוש, לאין סופיות ע"י האמונה הטהורה, ע"י דבקות בו יתברך. וזה יתכן רק ע"י הסגולה היחידה שישנה רק לעם ישראל עם המובחר – אתה בחרתנו, קדשתנו, ורצית בנו, כי אחרת אי אפשר להגיע לתורה שבעל פה בה זכו ישראל.