תוכן

א' פסח תש"ט בסעודה
שאל אם פועל עלינו שחרורה של ארצנו מידי המשעבדים, שזכינו ונעשינו בני חורין מעול העמים, ואנחנו נעשינו כמו כל הגויים שאין אחד משועבד לחברו. ואם החירות הזו פעלה עלינו, שיש לנו מזה איזו הרגשה בעבדות השי"ת.
ואמר: שאל נחשוב שזה לא פעל עלינו, ז"א שבעבדות לא ניכר שום שינוי מהחירות הזו. זהו בלתי אפשרי, שהשי"ת אינו פועל בטל ח"ו, אלא כל מה שפעל הוא מתרשם עלינו, הן לטוב והן לרע. ז"א שמכל פעולה שהוא עושה, בין החיוב ובין השלילה, היינו בין האור ובין החושך, נמשך לנו כח יתר. או שאנחנו באים לידי עליה מהפעולה הזאת, או להפך. כי ברוחניות אין ... שתמיד יש רשות וכח, שתחת הכח הזה מוכרחים להמשך. לכן אין אדם יכול לומר, שהחירות מה שהשגנו לא עשתה בנו שום שינוי, אלא אם אנחנו לא מרגישים שינוי לטובה, אזי אנחנו מוכרחים לומר שיש כאן שינוי לרע, אע"פ שאנחנו לא מרגישים.
ובמוצאי יו"ט לאחר הבדלה נתן הסבר לזה: כדוגמת סעודת שבת ויו"ט, שעל ידי התענוגים הגשמיים, בדרך ענף ושורש מעוררים את התענוגים הרוחניים, שהוא מעין העולם הבא. ובודאי שעל מנת לטעום טעם מעין העולם הבא, צריכין הכנה יתירה בששת ימי המעשה, וכפי שיעור הכנתו כך הוא שיעור הרגשתו. ובלי שום הכנה וכוונה להמשיך את טעם שבת הרוחני, אז הוא להיפך, שעל ידי התענוגים הגשמיים הוא נעשה יותר גרוע, שאחר סעודות גשמיות נמשכים רק לשינה ולא יותר, שאחר אכילה באים לידי שינה. נמצא שאכילתו הורידתו יותר למטה. אלא שצריכים להתאמצות יתירה שעל ידי התענוגים הגשמיים יבואו לרוחניות, כי כך היה רצונו ית', אע"פ שהם בסתירה, שהרוחניות מונחת תחת קו ההשפעה והגשמיות תחת הקבלה. וכיון שכך היה רצון המלך לכן נמשכת הרוחניות אחר התענוגים הגשמיים שמונחים תחת מצוותיו ית', שהם תענוגי שבת ויום טוב.
כמו כן אנחנו צריכים לראות שגם בהחירות הזו שזכינו, צריכים לכוון ולעשות הכנה די רבה בכדי להמשיך החירות הרוחנית, הנקראת חירות ממלאך המות, היינו שזוכין אז לבחי' "מלא כל הארץ כבודו", הנקראים מוחין דאבא ואמא.
פירוש: שלא רואין שום מקום ושום זמן, שלא יוכל להיות שם מלובש הבורא ית'. שלא נוכל להגיד, בזמן הזה או במקום זה, אין הוא יכול להתלבש ח"ו. אלא מלא כל הארץ כבודו.
ומטרם זה יש הבדל והפרש בין אור לחושך ובין ישראל לעמים. שבמקום אור שוכן ה', מה שאין כן במקום החושך. וכמו כן אצל ישראל יש מקום לשכון בו אור ה', משא"כ באומות העולם אין הבורא ית' מתלבש אצלם. ובין יום השביעי, לששת ימי המעשה. משא"כ כשזוכין למוחין דאבא ואמא אז זוכין לבחינת "מלא כל הארץ כבודו", שאין הפרש בין הזמנים אלא שבכל המקומות ובכל הזמנים שורה אורו ית'.
וזה ענין פסח, שישראל זכו אז לבחי' חירות, היינו למוחין דאבא ואמא, שהוא בחי' "מלא כל הארץ כבודו", וממילא שאין מקום ליצה"ר, כיון שהוא לא מרחק ע"י מעשיו מעבדות השם, אלא להפך, שרואין איך שקרב את האדם לעבודתו ית'.
אבל הבחינה הזו היתה רק מצד אתערותא דלעילא, לכן אמרו שהשכינה הק' אמרה: 'כטיפת שושנה אדומה ראיתי', היינו שראה שיש מקום שצריכים עדיין לתקן, שבמקום הזה אין הוא ית' יכול להאיר. לכן היו צריכין לספור את השבעה שבועות של ספירת העומר, בכדי לתקן את כל המקומות, שיראה: ש"מלא כל הארץ כבודו".