והנה לפי ההבחן הא' נמצא, שכל הבא בעיבור א' ובעיבור ב' הנמשכים מחלוקה א' וב' דנקודים, שהם עי"מ דקטנות הנכנסים בז"א, עד היותו בן ט' ויום א', כל אלו נקראים חיצוניות. להיותם עוד מבחינת אחורים דאמא המעכבים על הארת חכמה, והם רק חסדים. לפיכך נקראים חיצונים, שהם לבושים להארת חכמה. אלא המוחין הבאים ע"י עיבור ג' ע"י העלאת מ"ן מאחורים דחלוקה ג' דנקודים, שהוא לאחר ט' ויום א', הם הנקראים פנימיות. משום שאז מפסקת אמא את האחורים שלה וחוזרת פב"פ עם אבא, ומשפעת הארת חכמה, שהם מתלבשים בפנימיות החסדים. ואפילו הקטנות של העיבור הג' הזה, שאינם עוד ראוי להולדה נחשבת ג"כ לפנימיות, להיותה באה מזווג פב"פ דאו"א. 

ולפי ההבחן הב' הנ"ל, נמצא שאפילו המוחין דנשמה, הן נשמה דישסו"ת, והן נשמה דאו"א עלאין, נחשבים ג"כ לחיצוניות. משום דכל עוד שאין בחינת חיה בפרצוף, אינו ראוי להוליד. וכל שאינו ראוי להוליד עוד נקרא חיצוניות, ונקרא אב"א. אלא בחינת חיה, הן דישסו"ת והן דאו"א, נקרא פנימיות ופב"פ, כי אז הם ראוים להוליד. כי מוחין דחיה דישסו"ת מספיקים לזווג דהולדה דיעקב ורחל. ומוחין דחיה דאו"א עלאין מספיקים להולדה גם לזו"ן הגדולים. 

ולפי הבחן הג' הנ"ל, נמצא שכל המוחין הבאים מישסו"ת נחשבים לחיצוניות, משום שאין זו"ן הגדולים חוזרים ע"י פב"פ. וכל המוחין הבאים מאו"א עלאין נקראים פנימיות. משום שהזו"ן חוזרים על ידם פב"פ. ואפילו הקטנות דאו"א עלאין נחשבת ג"כ לפנימיות, משום שבאה מאו"א עלאין. (א' רי"ב מאות רכ"ג עד אות רכ"ו).