תוכן

רי) מהו השורש לד' בחינות בכח.
זה הכלל, כשהתחתון עולה למקום העליון, הריהו לגמרי כמו העליון גופו, ושניהם נעשים כגוף אחד ממש. שהרי כל ההבדל והפירוד הרוחני הוא רק מפאת שינוי הצורה שביניהם, ששינוי הצורה שנתהוה ברוחני, מחלקו לשנים. וכשאתה אומר תחתון ועליון, פירושו מדרגה זכה ומדרגה עבה, כדמיון הטבור והפה, שמשום שינוי הצורה של העביות שבטבור, להיותו מבחינת ממעלה למטה, נחשב לנבדל לעצמו מהמדרגה הזכה שנקראת פה, ושפל ממנו, ומכונה תחתון הימנו.
ולפיכך, כשאתה אומר שהטבור עלה לפה, הרי פירושו שנזדכך לגמרי כמו הפה, וא"כ, הם שבים להיות אחד ממש, כי אין ביניהם שום דבר, שיעשו אותם לשתי בחינות. אמנם, משום ההתכללות והיחוד הזה, נמצא שנכלל ג"כ הטבור מהעביות הנוהגת בפה, דהיינו העביות שממטה למעלה שיש שם, כנ"ל באות קס"ח, להיותם גוף אחד.
ואז, נתעוררו הרשימות שנשארו בו בטבור מקודם הזיכוך, שהרשימות הללו הן מבחינות ממעלה למטה, והן נשתתפו ונתחברו עתה, עם העביות שממטה למעלה שבפה עצמו, ושוב נולדה מזה צורה חדשה בטבור, שונה מצורת הפה, ושפל הימנו בהרבה. כי העביות שממטה למעלה הנוהגת בפה, נבחנת לבחינת א"ס, כנ"ל אות ר"ו, מפני שעדיין לא נכנסה הבחי"ד ביחס של הלבשה לאו"י, כנ"ל באות ק"כ. אמנם עביות שממעלה למטה, שפירושו שכבר נכנסה הבחי"ד ביחס של הלבשה, הרי כח הצמצום רוכב עליה בכל תוקף (כנ"ל באות ק"ך).
אלא, בהיות הרשימות שבטבור שקטות, דהיינו בעת שנטהרו לגמרי מכל עביותה, נחשבות שם כמו שאינן במציאות כלל. אמנם עתה, שנכלל הטבור בפה ונתעבה הימנו, אע"פ שהיא רק עביות מבחינת ממטה למעלה, אמנם הרשימות השקטות והנחות שבטבור, קמו משום זה לתחיה, והוכר שוב משום זה בטבור, בחינת הממעלה למטה שלו בשיעור מסוים, ונעשה שוב שינוי צורה בין הפה לטבור, כי ניכרת שפלותו. וזה מכונה בשם יציאה וירידה מהפה ולמטה, למקום בחי"ג דגופא כנ"ל, באות קס"ח, והבן זה.
ולפיכך, גם אחר ירידת הטבור מפה ולמטה למקומו בגופא דעליון, נמצאות בו בהכרח, ב' מציאויות, דהיינו העביות שבו, והרשימות שבו. והנה מציאות העביות שבו, היא לגמרי מהפה דעליון, דהיינו העביות שממטה למעלה, שהטבור השיג ולקח הימנו, ע"י התכללותו עמו לגוף אחד כנ"ל. אמנם, מציאות הרשימות שבו, הרי זאת חלקו של הטבור עצמו, דהיינו של התחתון עצמו.
ותדע ששתי המציאויות הללו, מכונות ניצוץ בורא וניצוץ נברא. כי מציאות העביות שבו מכונה ניצוץ בורא, להיותו לגמרי מהפה של העליון, והעליון כלפי התחתון, מכונה תמיד מאציל או בורא. ומציאות הרשימות שבו, מכונה ניצוץ נברא, כי התחתון נקרא נאצל או נברא כלפי העליון, כנודע.
וניצוץ בורא האמור, נבחן לשורש לתחתון בכח ולא בפועל, כי הוא ודאי כל השורש העיקרי של התחתון, כי אם לא היתה בו העביות ההיא בטבור, אז לא היה עליו שום זווג דהכאה, אחר שכבר נזדכך לגמרי כנ"ל. אלא מתוך שקיבל העביות מהפה כנ"ל, נעשה ראוי ומוכשר להכאה, ולהוציא ע"ס בקומה חדשה לפרצוף תחתון כנ"ל באות קס"ח. הרי שניצוץ בורא האמור, אע"פ שהוא כל השורש לתחתון, מ"מ עדיין אינו נבחן לשורש בפועל, כי עיקר התחתון הוא ממציאות הטבור שעלה לפה וחזר וירד משם ולחוץ, כנ"ל אות קס"ח. ולפיכך, רק הניצוץ נברא שבו, דהיינו רשימותיו של הטבור, שנתעוררו ונתעבו מחמת העביות שבפה, רק הן בלבד נחשבות לשורש ד' הבחינות בפועל ממש, להיותן עצם מציאות התחתון כמבואר. (פרק ה' אות ה' ופרק ו' אות ד', [פ"ד או"פ נ']).