הגדרת הערך

שור כשב עז
(המשך מן אמא) נת' שם סוד עין שרים וסוד אומות העולם וסוד אמא שהוא מלשון אומנות שה"ס שרה אשת אברהם (ע"ע בינה ע"ע או"א ע"ע אצילות). והנה ג' חלקים נכללים באומנות דאמא הא' הוא הסר הב' הוא הריקנות והרשימו אחר חזרת האור בסוד צדיא וריקניא (ע"ע תוהו) הג' ה"ס המסך בצורתו.
ותדע שענין הא' נק' שור מלשון אשורנו ולא קרוב וע"כ נאמר רב תבואות בכח שור: כי אבא אינו נותן בה אלא טפה ואמא אומנת את הטפה הזאת שהשיגה ע"י הביאה דאבא עליה בכח השור שיש לה, דהיינו הבטה: כנ"ל ועושה האברים הגידים ובשר ועור עד לחיות השלימות, והרביה הזאת מכונה רב תבואות כמו שמן ביאה א' נתרבו לביאות מרובות, וכ"ז ה"ס צדיא.
כשב: ה"ס ענין הב' דהיינו ריקניא שה"ס הרשימו הנשאר מסיבת עבודת השור.
עז: ה"ס ענין הג' דהיינו עיקרו וכחו של המסך שמקורו הוא שני בחינות דחוכמתא ועבידתא, והם המכונים שני גדיי העזים: שעירים: שהם המרקדים ומסעירים את השרים והמה הם המלאכים שהפילו הם עוזא ועזאל: אשר גדי העזים הא' אינו קשה כל כך וע"כ אין בו שם אל שהוא מלשון תקיפות דאל תקרב, ולפיכך בא השני בעוז וסערה שבו שם אל דהיינו בחרשת הגוים, וה"ס גורלות על שני השעירים: שהא' שעלה עליו הגורל לה' בסוד גור לאות שהיא אותיות גורלות כמ"ש גור בארץ הזאת: גרשום: כי נפל עליו הגורל לה' וצוה הקב"ה לשחטו חטאות לכפרת העון של שר ההוא הנכרי, משא"כ השני שה"ס בחי"ד דעבידתא לא צוה הקב"ה לשחטו אלא יעמד חי ושלח אותו ביד איש עתי המדברה דהיינו אאב"ח במדבר ושממה הא"ל ונשא עליו את כל עוונותם לארץ גזירה.
כלומר שהג"ר מתגלה על ידו בלמפרע ונגזר לו מכאן ולהבא, וע"כ נקרא ארץ גזירה: וה"ס כל הגזירות טובות של המלכים דהיינו בסו"ה ואוכל מכל (משעיר שלמפרע עלה עליו הגורל לה'), בטרם תבא עם שעיר הנשלח לעזאזל המביא עלי חרדה גדולה מזמן ועת שהוא חי וע"כ הוא מקרה הקרה כי יצחק הרגיש את המהירות של יעקב בעת עשיתו המטעמים הללו וע"כ אמר לו מה זה מיהרת למצוא בני, (ע"ע אמא) וע"ז ענה לו יעקב כי הקרה ה' אלקיך לפני, כלומר כי מקרה לשעתו לעיתו היה בעת שנשלח בסוד איש עתי המדברה ולא ענין תמידי, כי אי אפשר לעמוד במדבר השממה זמן הרבה וע"כ לא אוכל להמשיך ולהאריך בעבודת המטעמים אכן באמת נמצאים ב' בחי' בסוד ב' השעירים כי שעיר שמעמידין אותו חי כדי לשלחו המדברה הוא גדי עזים דבחי"א דהיולי דחוכמתא והוא הנושא עוונות ושעיר שעלה עליו הגורל לה' ונשחט היא בחי"ד הנמתק בבחי"ב במדת הרחמים שה"ס הוי' אלא שנדמה להדדי בלי הכר שזה היה נס גדול שעצמו של יום כפר שה"ס יוה"כ מלשון כפרה, מחיקה שמוחק את הצורה של בחי"ד הרשום על הגדי עזים שעלה עליו הגורל לה'.
קינוח סעודה: שעצם היום קינח הלכלוך וע"כ באים המטעמים שעשה רבקה בסוד הקינוח כנ"ל שהוא סוד כל כפרת עונות.
משא"כ סליחה: הוא מסו"ה ושילח השעיר המדברה דהיינו השליחה להשממון הוא שמשך הג"ר ובגדי חמודותי. (המשך ע"ע בהמה וחיה)