תוכן

ל"ג בעומר תשל"ז
טבריא
שור או כשב או עז כי יולד (כב,כז) בזהר: בהמה שנולדה, באותה שעה שנולדה, הנה אותו הכח שיש לה בסוף יש לה בשעה שנולדה וכו'. ומשום זה כתוב, שור או כשב או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא נאמר, אלא שור או כשב או עז, כי מה שיש לה בסוף, יש לה בשעה שנולדה (הסולם אות נט).
משמע מכאן, משא"כ אדם, מה שיש לו בסוף אין לו בתחילה, משום ש"עַיִר פרא אדם יולד". והטעם הוא, כי ענין בהמה, הוא בחי' שאינה דואגת אלא רק לעצמה, שאין לה הרגש הזולת. ובעת שנבראה עם הרצון לקבל, אין לה שום תשוקה לשנות את דרכה, לכן מה שיש לה בסוף יש לה בתחילה. משא"כ אדם, הגם ש"עיר פרא אדם יולד", אבל סופו של אדם הוא שיגיע לדרגת אדם, היינו הרגש הזולתקט, ועל ידי זה יגיע לידי הרגש האלקות, שזה נקרא "דע את אלקי אביך ועבדהו".
והיה שבעת ימים תחת אמו. ופירשו בזוה"ק (הסולם אות ס): כדי שיתישב בו אותו הכח שנתמנה עליו, ויתקיים בו. ובמה יתקיים בו. הוא כשישרה עליו שבת אחד וכו'. כי אין קיום לבריות, אלא באור השבת, בסו"ה ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. ואחר שנתקיים בו אותו הכח, כתוב, ירצה לקרבן אשה לה'.
וענין שאין קיום לששת ימי המעשה אלא על ידי אור השבת. הוא משום ששבת נקרא 'מעין עולם הבא', וענין עולם הבא נקרא בחינת מטרת הבריאה, וכל זמן שלא נתגלה על העבודה הנק' ששת ימי המעשה שהוא בחינת תיקון הבריאה, אז אין השלמות ניכרת על התיקון אם לא נתגלתה המטרה על התיקון.
ובזמן שהאדם רואה ששורה המטרה על התיקון... (חסר ההמשך).