תוכן

יש ב' בחינות שבתות: א) דבראשית. ב) דשיתא אלפי שני. וההבדל ביניהם הוא: זה ידוע שיש בחי' שביתה, ובחי' נפישה. שביתה נק' במקום שאין כבר מה להוסיף, משא"כ נפישה שהוא מלשון "עמד לפוש", ז"א שהוא באמצע עבודה, ואין לו כוח להמשיך בעבודתו, אז הוא עומד לפוש בכדי לקבל חיות וכוח מחדש, ואחר כך ממשיך בעבודתו. שבת בראשית היא בחי' שאין מה להוסיף, והיא נק' בחי' שביתה. ושבת דשיתא אלפי שני היא בחי' נפישה, שעל ידי זה הוא מקבל כח וחיות להמשיך בעבודתו בימות החול.
ובזה נבין מאמר רז"ל [זהר פנחס תנב]: "אמרה שבת, לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת. והשיב לה הקב"ה, כנסת ישראל היא בן זוגך". שענין זוג היינו בחינת נוקבא. ז"א אם יש בחי' נוקבא יכול להיות זווג, ומזווג באים תולדות, היינו התחדשות והוספות. וענין נוקבא היינו בחי' חסרון, שאם נמצא באיזה מקום חסרון, יש מקום לתקן את החסרון. וכל התיקונים נקראים שהם באו על שלמותם בזה שממשיכים אור העליון במקום החסרון, נמצא שלא היה כאן שום חסרון מלכתחילה, אלא כל החסרון שחשבו מקודם שהוא בחי' חסרון - הוא בא בבחי' תיקון מלכתחילה, היינו שעל ידי זה יושפע שפע עליון ממרום.
וזה דומה כשאדם מעיין באיזה ענין ומייגע את עצמו להבין את הענין, וכשמשיג את הפירוש - אזי להפך, היינו שלא מרגיש שמקודם היו לו יסורים שלא הבין את הענין, אלא שהוא שמח בזה שיש לו עכשיו שמחה. שהשמחה נמדדת, בערך לפי שיעור היגיעה שהיה לו מטרם שהבין את הענין. נמצא שזמן העיון נק' בחינת נוקבא, שהוא בחי' חסרון. וכשהאדם מתייחד עם החסרון, אזי הוא מוליד את התולדה, היינו החידוש. וזה שטענה השבת, הלא בשבת אין זמן עבודה, אם כן לא יהיו שום תולדות ושום חדושים.