תוכן

ששת ימי המעשה והשבת

א. המדרש (בראשית רבה י, י) הקשה: 'מהו 'ויכל אלקים ביום השביעי' (בראשית ב, ב), אתמהא, [שמקדם כתיב (בראשית ב, א) 'ויכולו השמים' וגו', דקאי ודאי אששת הימים וכו']. גְּנִיבָא אמר, משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה, ומה היתה חסרה, כלה שתכנס לתוכה. כך מה היה העולם חסר, שבת. רבנן אמרי, משל למלך שעשו לו טבעת, מה היתה חסירה, חותם. כך מה היה העולם חסר, שבת'. עכ"ל.

והנה דברים הללו סתומים מאד, כי גניבא מתרץ הכתובים אשר הבריאה נחלקת לחתן וחופה מצד אחד, שזה נגמר ביום הששי, ולכלה מצד האחר, שזה נגמר ביום השביעי. ורבנן מחלקים ומדמים לטבעת וחותמו, אשר טבעתו של מלך נגמר ביום הששי, וחותמו של מלך ביום השביעי. וצריכים להבין למה רמזו באלו הדברים, ולמה השביתה דיום השביעי יהיה כמו חותם המלך או כמו כלה, הלא השביתה אין בה שום מעשה.

ב. ונקדים דברי המדרש (בראשית רבה א, ב; זהר תרומה אות תרלה) על הכתוב (משלי ח, ל) 'ואהיה אצלו אָמוֹן', 'התורה אומרת, אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותו מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דִּיפְתְּרָאוֹת וּפִינְקְסָאוֹת יש לו, לדעת האיך הוא עושה חדרים, האיך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם. והתורה אמרה (בראשית א, א) 'בראשית ברא אלקים', ואין ראשית אלא תורה'.

והדברים פלאים, כי דימה להשי"ת כמלך שאינו בונה ביתו מדעת עצמו אלא מדעת אומן, כן השי"ת לא ברא את העולם מדעת עצמו, אלא שהיה מביט בתורה וברא את העולם, שהוא פליאה מאד. ועוד, וכי התורה לא דעת השי"ת היא ח"ו, ואיזה דמיון יש כאן למלך שאינו בונה ביתו מדעת עצמו אלא על ידי אומן.

ג. והענין הוא, כי בריאת העולם הזה הוא ענין חידוש יש מאין, כמ"ש הרמב"ן (בראשית א, א ד"ה ועתה שמע) על הפסוק (ישעיה מה, ז) 'יוצר אור', שאין עניין בריאה נופל אלא על בחינת חידוש, דהייינו החושך, ועל כן כתיב 'ובורא חושך'. מה שאין כן האור שהוא יש מיש ישר מהשי"ת, אין בזה חידוש, ואינו נקרא אלא יצירה. וכן השם 'עולם' ירמז גם כן לשון העלם, כלומר שהשי"ת ברא מקום העלם לאורו ית', שהוא כל מציאות העולם לכל פרטיו אשר טבעם הוא רק להעלים על אורו ית' כמו שכתוב (ישעיה מה, טו) 'אכן אתה א-ל מסתתר'.

ד. וטעם הדבר הוא, כמ"ש חז"ל (עי' עץ חיים שער הכללים פ"א; ע"פ בראשית רבה ח, ו) שתכלית הבריאה הזאת היא כדי להנות לנבראיו על ידי שיעסקו בתורה ומצות בדרך בחירה, שעל ידי זה מקבלים שכרם. ואם היה אורו מגולה בעולם, לא היה עניין בחירה בעבודתו ית', אלא שהיו מקיימים מתוך הכרח, ולא יתכן שכר על זה.

ה. ועתה מובן המדרש הנ"ל, שדימו להשי"ת כמו מלך שבונה ביתו שלא מדעתו אלא מדעת אומן. כי בריאת העולם היא המצאת חידוש של חושך והעלם על כבודו ית' בבחינת יש מאין, ועל כן מכונה זה שבראו שלא מדעתו, כלומר, לא בבחינת יש מיש, כי אז לא היה שום המצאה וחידוש, אלא שהביט בתורה וברא את העולם, כלומר, שהביט לברוא מקום כזה שיהיה מציאות לקיים מצוות התורה ולקבל שכר. וז"ש 'בראשית ברא אלקים', פירוש, בתורה ברא אלקים, כלומר, שהתאים מלאכת הבריאה שיהיה קיום התורה ומצוות נוהג בה, על דרך שאמרו ז"ל (מכות כג, ב) 'רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות', כלומר, שעל כן ברא בעולם הזה העלם והסתר פנים, כי עי"ז מתרבה ומתגדל שכר התורה והמצוות כנ"ל.

ו. וזהו שאמרו חז"ל (בראשית רבה א, יד) 'למה נברא העולם בב', שהוא לשון ברכה'. דהיינו כאמור, שעי"ז שבראה בהסתר פנים, יש מציאות להתברך על ידי העסק בתורה ומצוות באמונה ובהתחזקות על דרך בחירה. מה שאין כן אם היה כבודו ית' מגולה, לא היה כאן שום מעשה וחשבון לקבל על ידו שכר ולהתברך, כי היינו מוכרחים בעבודתו ית' כמלאכים (וזהו שכתוב (בראשית רבה יא, ז) כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשיה ותיקון על ידי מעשה בני אדם, ואפילו האדם עצמו צריך תיקון).

ז. וזהו שאמר (בראשית רבה י, יב) רבי לוי בשם ר' יוסי ב"ר נהוראי: 'כל זמן שהיו ידי קוניהם ממשמשין בהם היו מותחים והולכין, כיון שנחו ידי קוניהם מהן ניתן להם הנחה, 'וינח לעולמו ביום השביעי' (שמות כ, יא)'. פירוש, כי מלאכתו ית' בהבריאה היא מלאכה של העלם כנ"ל, שכל הפרטים שנבראו בששת ימי בראשית המה בחסרונות והעלמות, כדי להרבות הברכה והשכר כפי טבע התורה והמצוות. ואומר ר' לוי, שהעלמות האלו היו מותחים והולכים כל זמן שהיו ידי קוניהם ממשמשים בהם, דהיינו עד יום השביעי, 'כיון שנחו ידי קוניהם ניתן להם הנחה', כלומר, שפסק מלאכת ההעלם, ונתגלה אור פניו ית', שהרי הפסיק מלהעלים יותר.

והפסקה הזו עשתה גם כן רושם פעולה בעולם, דהיינו, 'וינח ביום השביעי'. שמסבת הפסקת ההעלם מאיר אור פניו ית' בעולם גם כן.

ח. ובזה מובן מאמר חז"ל (סנהדרין צז, א) 'אמר ר' קטינא שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב וכו'. תניא כותיה דרב קטינא, כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנה לשבעת אלפים שנה, שנאמר (ישעיה ב, יא) 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא'. ואומר (תהלים צב, א) 'מזמור שיר ליום השבת' - ליום שכולו שבת'. וקשה, מאחר ד'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא', משום זה יחרב העולם?

וזה סוד 'שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב', כי אחר כלות ימי המעשה בשיעור שיתא אלפי שני, כי ההעלמות מצד השי"ת נבראו בששת ימים שהשאירו חסרונות בכל דבר ודבר, שהחסרונות המה ההעלמות, והתיקון של אותם חסרונות על ידי בני אדם בעסק תורה ומצוות להמשיך שכר וברכה וחיים הוא בשתא אלפי שנה, כלומר אלף שנים לכל יום[5]. ואחר כך מתחיל יומו של ההפסקה להגלות, דהיינו יום השבת שהוא גילוי אור פניו ית', אמנם בלי שום קיום לבריאה, כי בזמן השביתה לא פעל כלום בהבריאה. ועל כן אלף הז' הוא חורבן העולם, באופן שגילוי אור פניו וחורבן העולם באים שניהם מכח השביתה וההפסקה של יום השביעי.

וזה סוד השמיטה, שאסור לחרוש ולזרוע, דהיינו גם כן לגלות את השבת, לפי שהיא בחינה הקדושה אחר ששת השנים.

ט. ובזה מתבאר המדרש הנ"ל שדימו מלאכת ששת ימי המעשה לחתן וחופה, ואת השביתה דיום השביעי לכלה. כי חתן וכלה מדומה בחז"ל תמיד למשפיע ומקבל, על דרך שאמרו (נדה לא, ב) 'בא זכר לעולם, כיכרו בידו', אבל הנקבה לֵית לָהּ מִגַרְמָהּ וְלָא מִידִי (-אין לה מעצמה ולא כלום), אלא רק מה שבעלה נותן לה (זוהר וישב מב; זוהר חדש שיר השירים אות רצח).

ולפיכך נבחנים ששת ימי המעשה לבחינת חתן וחופה, כי אז הוכן מקום להתברך ולהרויח כל השכר והתענוג שחשב השי"ת להנות לנבראיו, והרי זה דומה לחתן שיש לו כל טוב וגם חופה הכין בשביל לישא אשה, אבל הכלה איננה, כלומר, שאין לו למי להשפיע, כי אינו דומה העוסק בתורה ומצוות שלא בפני המלך אלא בהסתר פנים, שאינו ברור לו למי הוא משפיע. וזה שאמרו שהיה העולם חסר שבת, כי ההעלמה היה יותר מדאי, והיה חסר אור פניו ית', וזה פעל 'ויכל אלקים ביום השביעי', כי אז הפסיק ההעלמה ונגלה אורו ית' לעולם ונשלם הבריאה.

י. ורבנן מדמים זה לטבעת וחותמו, כי הטבעת שנותן המלך במתנה אל אשר חפץ ביקרו, היא ודאי עיקר המתנה, אבל החותם שחוקק עליה הוא בלתי ממשי, עם כל זה איזה מרחק הוא בין הזוכה לטבעתו של המלך בלי חותמו, להזוכה גם כן שהמלך נותן חותמו עליו, שגלוי לכל שטבעתו של מלך הוא, נמצא שעיקר הטבעת, דהיינו, כל התענוג ... ברכה ושכר וחיי הנשמות נעשו על ידי בריאת ששת ימי המעשה, דהיינו גודל ריבוי ההעלמות שבהם כנ"ל, כי כל השכר הוא עי"ז, אמנם ודאי חסרון החותם הוא דבר גדול, ועל כן בסיבת השביתה דיום השביעי, דהיינו הפסקת ידיו מהעלמה גרם לאור החותם, כי נחקק החותם על הטבעת והכל יודעים שטבעתו של מלך היא, כי אז נגלה אור פניו ית', שהוא סוד הקדושה בשביעי והברכה בששת ימי המעשה, באופן ש'ויכולו' דשישי פירושו על הברכה, 'ויכל' דשביעי פירושו על הקדושה.

יא. ובזה מובן מדרש פליאה (בראשית רבה יא, ח) 'תני רבי שמעון בר יוחאי, אמרה שבת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל היא בן זוגך, והיינו הדיבור (שמות כ, ח) 'זכור את יום השבת לקדשו''.

והדברים מפליאים: הא', מה עניין בן זוג החסר לשבת. ושנית, למה ישראל הם בן זוגה.

יב. ובהמתבאר לעיל אשר תכלית שמים וארץ מבחינת הברכה ושכר הנשמות נגמר לגמרי מהכנה דששת ימי המעשה, ועליו כתיב (בראשית א, לא - ב, א) 'יום השישי, ויכולו השמים והארץ וכל צבאם', דעל כן דימו חז"ל אותם לחתן וחופה נאה ואינו חסר אלא כלה או הטבעת הנגמרת כולה שאינה חסרה אלא חותם. אמנם תכלית הקדושה בלבדו - הוא שנגמר על ידי השבת, שהיא מכונה משום זה חותמו של מלך וכלה. [בזה] מובן היטב טענת השבת, 'לכולם יש בן זוג', כלומר, לפרות ולרבות ולהתגדל בברכה, 'ולי לא נתת בן זוג', כי אין לי להשפיע כלום, כי מיום השביעי אינו נמשך שום שכר וברכה כנ"ל, כי אלף הז' חרוב הוא, ואין בו ברכה והשפעה לא כלום.

ואמר לה השי"ת 'כנסת ישראל יהיה בן זוגך', כלומר, על ידי שכנסת ישראל יזכו לברכה בכח ששת הימים, ישפיעו הברכה גם ביום השבת.

יג. ובזה מובן גם כן המדרש, 'אמרה תורה לפני הקב"ה, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה לזיתו, ואני מה תהא עלי. אמר לה, יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמה'.

הפירוש הוא כנ"ל, כי התורה ומצוות שישראל מקיימים על ידי בחירתם בזמן הסתר פנים, אע"פ שבו טמון כל הברכה והתענוג שרצה השי"ת להנות לנבראיו, מכל מקום עדיין אין בו שלימות, כי הוא דומה לחתן וחופה, שיש לו כל ההכנות לנשואין, אבל הוא חסר כלה. או כמו טבעתו של מלך ואין חותמו של מלך עליה. וזה שטענה התורה, כשיכנסו ישראל לארץ ויקיימו התורה והמצוות כמו שציוית אותם, מכל מקום 'ואני מה תהא עלי', עדיין העיקר חסר לי כאמור.

והשיב לה הקב"ה: 'יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמה'. כי ביום השבת, אגלה אור פני לישראל בגלוי, ויזכו להכלה והחותם שלי, ויהיה לך כל השלימות בקדושה ובברכה.

והנה נתבאר שהתורה והשבת הם כמו חתן וכלה, ב' פלגי גופא, שאין להם שלימות זה בלי זה. כי תורה בלבדה היא ברכה השלמה, אבל חסרה קדושה, וכטבעת בלי חותם דמי. ושבת בלי תורה, היא קדושה בלי ברכה, וכחותם בלי טבעת דמי, באופן שהשלימות באה על ידי שניהם יחד.

יד. ובזה מובן דברי חז"ל (שבת פח, א) שבשעת מתן תורה כפה עליהם ההר כגיגית, ואמר אם תקבלו התורה מוטב, ואם לאו פה תהא קבורתכם.

והוא, כי אמרו חז"ל (שבת פו, ב) 'דכולי עלמא שבשבת ניתנה תורה'. ונודע אשר מצות השבת קיבלו בטרם שקבלו התורה, כאמרם ז"ל (שבת פז, ב) על הפסוק (דברים ה, יב) 'כאשר צוך ה' אלקיך', ששבת במרה נצטוו. וא"כ כשעמדו בהר סיני בשבת ונגלה עליהם אור השבת בשלימות, דהיינו, קדושה בלי ברכה, אז לא יכלו להתקיים בשום אופן, כי היה דומה לאלף הז', שמטעם 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' שהוא אור דשבת שאין בו שום השפעה של קיום לעולם, מוכרח העולם להחרב. וזהו 'אם תקבלו את התורה מוטב', כי אז יהיה לכם גם ברכה וקיום וחיים הנמשכים מכח התורה, 'ואם לא, פה תהא קבורתכם', כי לא תוכלו להתקיים באורי המגולה אפילו שעה אחת. באופן שמחמת גילוי אור השבת היה מוכרח לקבל התורה מאונס, כי פסיק חיותייהו.

טו. וזהו שכתוב (שמות טז, כט) 'ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים'. פירוש, שמקודם אמר (שמות טז, כה) 'שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה'. שפירושו, שמכח אור השבת לה', אי אפשר שיהיה מָן ביום השביעי, כי מיום השביעי לא נמשך כלום, כי על כן שבת ה' מכל מלאכתו, וא"כ היו צריכים להמצא ברעבון. אמנם מצד שבת 'לכם', כלומר, על ידי ההכנה שלכם בתורה ומצות מזמן הסתר פנים, כמו שכתוב (שמות טז, כח) 'עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי', תזכו ותראו 'כי ה' נתן לכם השבת', שתוכלו להתברך ולהתענג גם בשבת. וזהו שכתוב: והיה זה 'כי נותן לכם ביום השישי לחם יומים', שהעודף תנוחו ותתענגו ביום השבת, כמו החתן המשפיע להכלה, כן יום השישי משפיע סעודה ותענוג ליום השבת.

טז. וזהו שאמר המשורר 'לכה דודי לקראת כלה', דהיינו, התורה ומצות שהיא בחינת חתן כנ"ל, ילך וישפיע לכלה דלֵית לָהּ מִגַרְמָהּ מִידִי (-שאין לה מעצמה מאומה), אשר אז 'פני שבת נקבלה' בבחינת 'שבת לכם'. אמנם מי שלא טרח בערב שבת בתורה ומצות, איך אפשר לקבל פני הכלה, כי אז הוא בבחינת 'שבת לה'', שאין לו בן זוג, ואי אפשר להתקיים בו.

יז. וזהו שאמר 'בואי בשלום עטרת בעלה גם ברינה'. וקשה 'גם' מהו?

אלא הכונה, אחר שיש לנו תורה ומצוות מערב שבת, אם כן אנו מזמינים הכלה שהיא עטרת בעלה, דהיינו חותם המלך, מפני שיהיה גם ברנה בשמחה ובצהלה, שיש לנו הברכה דערב שבת גם כן, והחתן משפיע לה כל טוב.