הגדרת הערך
שבעת ימי בראשית פירשנוהו במ"א שה"ס ה' בחי' כח"ב זו"נ, ויום הששי הוא התכללות של יום ג' ויום ה' בעיה"נ, שהוא מכין לשבת המקודש בבחי' יום ג' ומספיק גם על יום ה' הנטמן ונעלם בז' בסוד לבר נטלין ולא עאלין, וע"כ יש י"ד ספי' המפסיקים בן הקדושה לקלי' בסוד אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מפחד שמא יפגוש בחי' ה' השורה בקלי' ויגרום חלל ביום השבת וימות, כי אורו ית' צריך למלאות כל החלל.
ויש לבאר ביתר התרחבות שראש תוך סוף דמקוה המה ג' ימים הראשונים שבראש נברא האור וחושך ממנו ית' בסוד משה משה, ובתוך נברא הרקיע המבדיל בין מים שממעל הרקיע שמכח הבדלה זאת נברא הרקיע בסו"ה נוטה שמים כיריעה (ובסוד ופרשו את השמלה דברים ברורים כשמלה). ובסוף נקוו המים אל מקום אחד (היולי דחוכמתא) וחזר ותראה היבשה והוא יום שלאשי והב' יום שנינה והראשון הוא הראש שלנו.
ויום רביעי כמו ריב הוא מלשון הכי כי שם רבו בי' וכו' היש ה' בקרבנו אם אין.
אין: ה"ס יום ג' המושך אין מיום א' הוי"ה ה"ס יום ב', וכאן חזרו ג' ימים הראשונים בצורה חדשה ונמשך מיום א' סוד המאמר יהי מארות ברקיע השמים.
והבן זה היטב שיום רביעי הוא רק חלק מיום א', אמנם כולל אותו כולו בסוד
עשב, אסף: שפירושם שכל מעשה שמים וארץ הכלולים ב
יהי אור דיום א' נאספו לאור פניו לבחי' אחת תכליתית שה"ס וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, שז"ס יהי מארות ברקיע, כלומר שכל המארות כולם נאספו לבחי' נוטה שמים כיריעה. והתכללות הזו של יום א' נק' רביעי מל' הרב את ריבנו ומל' יש לי רב.
משא"כ אור דיום א' עצמו נק'
כל: מסו"ה כי כל בשמים וארץ, כי הארתו שוה הן בשמים והן בארץ, ויום חמישי מל'
חום אשי דהיינו חמימות כל החיים היוצאים מהארץ ע"י
הרצון לקבל שז"ס תוצא הארץ נפש חיה למינה, ויצאו בהמה מיום ג'
וחיתו ארץ מיום ב' ועוף השמים מיום א', ונקראים כן
בהמה מל' כי לא ידעו
מה הוא, אבל בחיות גמורה מיום ב' ואוכלים
אסף דוקא
חיה: היינו החיות עצמו שמקורו הוא יום ב' כנ"ל שבו נשמת חיים, וכל אשר רוח חיים באפו משם מגיע לו כנודע, ואוכלים בשר טרף שניזונים מהכפירה בסו"ה
הכפירים שואגים ל
טרף כי
עשב מזריע זרע: ה"ס צלצלי שמע,
בשר טרף: ה"ס צלצלי תרועה.
עוף השמים: אינם צריכים כ"כ להארץ והכל תלוי בסוד
כנפים כי בשעה שפורשים היטב כנפיהם דצלצלי שמע פורחים ממש השמימה
אלא בעמדם מזה; תרפנה כנפיהם. דגת הים: היינו שלא יצאו מבחי' המים דיום ב' לעולם.
וסוד
ים: ה"ס מקוה המים שעשתי עשרה הנופלים מחמת המים הנראים כתועפות הרים נתקבצו לתהומא רבא וכמים לים מכסים, אשר ביום ב' בא גם שם רוח חיים בסוד תנינים הגדולים.
נחלים ההולכים אל הים: מי הים כבר נתבאר שהם בחי' י"א היורדים. כי א' המסתלק למקורו ה"ס
רוח: שהסו"ה
ורוח אלקים מרחפת על פני המים, וה"ס
רוח האדם עולה למעלה וי"א היורדים המה היו מי
הזדונים וה"ס
רוח הבהמה היורדת למטה, והמה הם הנחלים ההולכים אל הים שבין הרים יהלכון והולכים ויורדים אל הים, ובסוד יום ב' נתיחס שמו ית' אל הרקיע (ראה קיא) משום ותועפות
הרים המורידים הנחלים אל הים שלו ית' המה, שז"ס אשר לו
הים והוא עשהו וזה הים גדול ורחב ידים שם רמס ואין מספר, חיות קטנות (הושוו יחד) עם גדולות.
