תוכן

התורה והעבודה הם ענין אחד[1], כמו הטרחה והסעודה, שמי שלא טרח בערב שבת וכו'[2], שהגוף מתייגע וממציא מהות התענוגים המתלבשים בכלים המותאמים שנכשרו גם כן על ידי העבודה.

וזה סוד 'ולו לבדו ראוי לעבוד'[3], היינו בבחינת חי העולמים ביחוד, אבל בטרם שנבראו העולמות לא היה ראוי לעבוד אלא להתענג לבד[4], כי שם בבחינת כל יכלתו לא יצוייר העדפה בשבח, עד שכל מציאות בריה בכלי ואור היה לפלא שם, שכבר היה בסוד התכלית. ובלי ספק שאם היה מצוייר שם בחינת 'עבודה להשביח', היה זה ליקר גדול, אלא שלא היה שום מציאות לזה, כנודע בביאור 'יגיע כפיך' וגו'[5], ועל כן היה זה בבחינת חסרון לא יוכל להמנות.

וזה כללות הסגולה שבעולמות, שעם כל גובה השגת השלימות והתכלית, הוכן עוד בו מציאות העבודה להשביח, שזה ודאי ענין יקר עין לא ראתה, ויכולים העולמות להתפאר בזה על שורשם. וזה סוד 'לא היה שמחה לפניו כביום שנברא בו שמים וארץ' (ע"פ מגילה י, ב), דהן בכל"א[6] שהוא סוד 'שמים' והן במקוה"נ[7] שהוא סוד 'הארץ', היה נרגש שמחה גדולה לפניו, שלכאורה קשה, ולשמחה מה זו עושה שם. אלא שנצטייר לפניו כביכול הרגש העבודה בתוספת שבח, שיקנה רק על ידי בריאת שמים וארץ וכל מלואם, וזה השמחה היתה מלובשת בהרגשה הזו.

וזה סוד 'מַאן דְּאָכִיל דְּלָאו דִּילֵיהּ' וכו'[8], כי אין לו מה להוסיף בשבח כנ"ל.

וסוד העבודה זו תפילה שבלב, שאותיות התפילה המה הכלים לאור תורה, וכשהאור מתלבש בכליו, זמן סעודה לכל הוא[9].

וזה סוד המראה מכל מראש[10], שענין התורה ד'בשכבך ובקומך' יהיה 'בשבתך בביתך'[11], שזה נתקיים אחר הבריאה.

*

'היה הוה ויהיה', עי' מעבר לדף (תחילת המאמר) שלא נבראו העולמות אלא להמציא ענין תוספת שבח על ידי עבודה.

וזהו שאמרו ז"ל (ליקוטי תורה להאריז"ל, זכריה) אשר לעתיד לבא יהיה שמו ית' 'יהיה'. כי במשך שתא אלפי שני היה שמו 'היה', כלומר קודם העולמות. ואחר כך בשנות המשיח היה שמו 'הוה', כי השיגו כל חפצם בהוה ממש, כלומר שהיה נמשך לבחינת הוה.

ואחר ככלות הכל, נגלה שוב בחי' 'יהיה', שמכל מראש, כלומר, ענין תוספת שבח שיסגל על ידי עבודה, ואשר זה עיקר השם והחפץ מכל המלאכה הגדולה והנוראה הזאת[12].

והגם שבימי המשיח ישנה גם כן ענין העבודה במציאות, אמנם לא במושג 'השבח הנוסף על השלימות', אלא במושג השלימות לבד, שעדיין לא נשתלם כמו שהיה גלוי לפניו. ועל כן אפילו בזמן הגובה של שנות המשיח ישנו כך להשם 'הוה'. אמנם אחר ככלות הכל 'יהיה' שמו, כלומר למציאות שבח נוסף על שלימות. והבן היטב, כי מדת השלימות נמדד ממדת אור אין סוף מטרם הבריאה, ונוסף עליו ממעלת הבריאה בתוספת שבח על שלימותו הנ"ל.

השבח – צריך להכיר שכל שיעור ישועתו ית' הוא בעיקר בתוך העולמות, כמו שכתוב (בברכת אהבה רבה) 'כי א-ל פועל ישועות אתה'. כי בטרם שנבראו העולמות, יהיה ענין ישועתו רק בציור ולא בפועל ממש, וענין ישועתו ית' [הוא] ערך הנוּתן בה בלי סוף ותכלית. ועל כן לפי העבודה בהבנת העולמות, כן ימצא החכמה והתפארת והישועות בזה השיעור שעמל, בסוד 'לפום צערא אגרא' (אבות ה, כג), והנותן דבוק בהמתנה והמתנה בהמקבל, וא"כ העבודה יהיה בההבנה, ועל ידיה תתגדל ערך המתנה, וממילא יתגדל ערך הנותן, שזהו עיקר השבח הנרצה.

החידוש – כל החידוש מהבריאה אינו אלא בסוד 'ובורא חושך' (ישעיה מה, ז)[13], שהוא ענין הבושה שנטפלה על פניו וההרחקה שנטבע בו מכח שנתלבש בדמיון של גוף המזוהם בכח גדול (להמציא שם חרטה ותשובה), ועל כן אפילו לאחר ככלות הכל נשאר בו חלק גדול או קטן מזאת הבושה של ריחוק שלא ישוער לו מראש שנפל מכל תפארתו, ויום ולילה הלך לבקש את שאהבה נפשו[14].

וזה סוד 'צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא' (ברכות סד, א), כי נשאר להם תמיד מקום לעבוד כדי לתקן ענין הנ"ל בסוד 'לא תבושי ולא תכלמי' (ישעיה מה, יז).

עי' מעבר לדף בפירוש הזוהר יקירותא דא (מובא להלן), דבהנ"ל מובן, דכל ענין העונש נמתק רק בתוספת שבח על השלימות, שלא היה מצוייר זולת האשת כסילות דאתחבר בה, ואם כן כל העולם כולו כדאי לו[15].

*

'יַקִּירוּתָא דָּא, אִי לָאו אֵשֶׁת כְּסִילוּת דְּאִתְחַבְּרַת בַּהֲדָהּ'[16].

פירוש, על דרך כפרי אחד שמצא חן בעיני המלך, ויאהבהו ויחמדהו והעניק לו עושר וכבוד וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו, וישימהו מאוכלי שלחנו תמיד, וכן הולך ומוסיף לו יום יום. והנה אהבת הכפרי למלך מובן שהיא בלי קץ, כי ראה בעליל שהוא ילד שעשועים של המלך, ולא היה מצוייר אצלו שיהיה אפשרות להמלך להרחיקהו או להענישהו כדרך שמתנהג עם ההמון, להיות אהבת המלך אליו למעלה מכל גבול. עד שלבו של הכפרי גס בהמלך, ועל פי נימוסי המלכות לא היה אפשרות מבלי להענישו. ואחר שקיבל ענשו על פי הנימוס, חזר המלך ויקרבהו כבראשונה. אמנם ענין אחד היה חסר לו, והיינו כי עתה ידע שיש אפשרות להמלך להענישו ולהרחיקו, ועל כן לא היה אהבתו שלימה כבתחילה. ולא עוד, אלא אע"ג שהבטיח לו המלך שלא יענישהו עוד ח"ו לעולם, ולבו בטוח שלא יענישהו, מכל מקום ההרגש מהעונשים הקודמים היו פוגמים באפס מה.

וזהו שאמרו בזוהר, 'יַקִּירוּתָא דָּא, אִי לָאו אֵשֶׁת כְּסִילוּת דְּאִתְחַבְּרַת בַּהֲדָהּ', אשר אפילו דהפריד ובטל לאשת כסילות ממנה לנצח, מכל מקום הרגש הראשון 'דאתחברת בהדה', קשה מאוד ומאוד להמתיק ולכפר לגמרי (ועי' לקמן בדף הבא בביאור ענין חידוש[17]).