[1] תרגום: צדוקי אחד ראה את רבא מעיין בלימוד, ואצבעות ידיו יושבות תחת רגליו וממעכן ברגליו מרוב טרדא עד שיצאו מהם דם. אמר לו, עם פזיז אתם שקידמתם פיכם לאוזניכם, ועדיין בפזיזותכם אתם עומדים. מקודם היה לכם לשמוע אם אתם יכולים לקבל את התורה, אם לאו – לא לקבלה. אמר לו רבא, אנו שהלכנו בתום לבב, כתוב עלינו 'תומת רשעים תנחם', אלו ההולכים בעלילות, כתוב בהם 'וסלף בוגדים ישדם'.

[2] ענין זה מבואר באריכות במאמר לסיום הזוהר, וזהו תמצית לשונו שם:

"ומה הם מעלותיו של אותו האדם שזכה לדביקות השי"ת? ...אני מוכרח לגלות קצת לפי מדת ההכרח ואסביר הדברים בדרך משל: הגוף עם אבריו אחד הם. וכללות הגוף מחליף מחשבות והרגשים על כל אבר פרטי שלו. למשל, אם כללות הגוף חושב שאבר אחד ממנו ישמשו ויענג אותו, מיד אותו האבר יודע מחשבתו, וממציא לו התענוג שחושב. וכן אם איזה אבר חושב ומרגיש שצר לו המקום שהוא נמצא בו, מיד יודע כללות הגוף מחשבתו והרגשתו ומעבירו למקום הנוח לו. אמנם אם קרה ואיזה אבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות וכללות הגוף כבר אינו יודע צרכיו של אותו האבר הנפרד. והאבר אינו יודע עוד מחשבותיו של הגוף שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו. ואם יבוא הרופא ויחבר את האבר לגוף כמקודם לכן, הנה חוזר האבר לדעת מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף, וכללות הגוף חוזר לדעת צרכיו של האבר.

לפי המשל הזה יש להבין ג"כ מעלת האדם שזכה להדבק בהשי"ת, כי כבר הוכחתי בהקדמה שלי לספר הזוהר אות ט', שהנשמה היא הארה נמשכת מעצמותו ית' והארה זו נפרדה מאת השי"ת ע"י שהשי"ת הלבישה ברצון לקבל, כי אותה מחשבת הבריאה להנות לנבראיו בראה בכל נשמה רצון לקבל הנאה, ושינוי צורה זו של רצון לקבל הפריד אותה הארה מעצמותו ית', ועשה אותה לחלק נפרד ממנו...

היוצא מזה, שכל נשמה היתה מקודם בריאתה בכלל עצמותו ית', אלא עם הבריאה, דהיינו עם הטבע של רצון לקבל הנאה שהוטבע בה, קנתה שינוי צורה ונפרדה מהשי"ת שכל ענינו רק להשפיע, כי שינוי הצורה מפריד ברוחניות כמו הגרזן בגשמיות. ונמצאת הנשמה דומה עתה לגמרי למשל האבר הנחתך מהגוף ונפרד ממנו, שאעפ"י שמקודם הפירוד היו שניהם, האבר עם כללות הגוף אחד, והיו מחליפים מחשבות והרגשות זה עם זה. אבל לאחר שנחתך האבר מהגוף נעשו בזה שתי רשויות, וכבר אין אחד יודע מחשבותיו של השני וצרכיו של השני, ומכל שכן אחר שהנשמה נתלבשה בגוף של העוה"ז נפסקו כל הקשרים שהיו לה מטרם שנפרדה מעצמותו יתברך, וכמו שתי רשויות נפרדות הם.

ולפי זה מובנת מאליה מעלת האיש שזכה שוב להדבק בו, שפירושו שזוכה להשוואת הצורה עם השי"ת עי"ז שבכח התורה והמצוות הפך את הרצון לקבל המוטבע בו אשר הוא הוא שהפריד אותו מעצמותו ית', ועשה אותו לרצון להשפיע, וכל מעשיו הם רק להשפיע ולהועיל לזולתו שהוא השוה את הצורה ליוצרה, נמצא ממש בדומה לאותו אבר שנחתך פעם מהגוף וחזר ונתחבר שוב עם הגוף, שחוזר לדעת מחשבותיו של כללות הגוף, כמו שהי' יודע טרם שנפרד מהגוף. אף הנשמה כך, אחר שקנתה השוואה אליו יתברך, הנה היא חוזרת ויודעת מחשבותיו יתברך כמו שידעה מקודם שנפרדה ממנו בסבת שינוי הצורה של הרצון לקבל ואז מקויים בו הכתוב, דע את אלוקי אביך. כי אז זוכה לדעת השלמה שהיא דעת אלקית. וזוכה לכל סודות התורה, כי מחשבותיו יתברך הן סודות התורה".

ובהקדמת תיקוני זוהר כתב רבינו ב'מעלות הסולם' אות ס"ט:

"י"ס דאצילות נחלקו לה' בחינות... וכולם כללות אדם א', וכל אלו הם מתנענעים ע"י מחשבה אחד כדרך כל אברי האדם שמתנענעים ע"י מחשבתו, ואין צריך שום אבר מאברי האדם שיצוה לו ולדבר לו שיעשה אותו המעשה הנוגע לו. המשל בזה, כשירצה אדם לילך לאיזה מקום שידבר הוא לרגליו שילכו, כי בעלות הדבר על מחשבתו הולכין הרגלים מעצמם וכן בשאר פעולת האברים. גם נדקדק הענין בדקות יותר, כי הלא המחשבה עם הפעולה באים ביחד... ולכן עולם אצילות נקרא מחשבה, לפי שא,ס הוא וגרמוהי וחיוהי חד בהון, כי המחשבה מתפשט תוך האצילות ממש, ואז המעשה והמחשבה שבאצילות הכל דבר א' ברגע א' מבלי שיקדים זה לזה".