והמצב הזה מתהווה תמיד ביום א' דר"ה שאז ה"עולם" היינו הנשמות חוזרין לקדמותו, למצב כמו שהיו ג' גו ג' דעבור. שהנשמות, ממצב הזה שיש להן שורש מהמדרגה של עלית המלכות לבינה, הן הן הנקראות צדיקים גמורים לאלתר לחיים. וזהו רבי שמעון מבחי' בר יוחי, ששם מקור החיים, ומשם מקור החיים ומשך כל החיים לנשמות ולעולמים, ובלי המצב הזה לא מצוייר שום השפעה ומוחין. והמצב הזה הוא יותר חשוב אפילו מן המפתחא, והוא השורש למפתחא ולכל המוחין שבעולם. ובמקום ומצב הזה אין שום עבודה וטרחא כמובן, כי כאן עדיין אין שום סבך והעלאת מ"ן של התחתונים. והעליה של המלכות לבינה היא רק ע"י המאציל ב"ה בלי כל פעולה כלשהי מצד התחתונים.
רבי אלעזר ורבי אבא הוו יתבי – אורות ומוחין דנוקבא מלמטה למעלה – ו"ק. א"ר אלעזר: חמינא לאבא ביומי דראש השנה ויום הכפורים, היינו בזמן שהעולם היינו הנשמות חוזר לקדמותו היינו כבזמן מעשה בראשית, בחי' נשמת רשב"י, דלא בעי למשמע צלותא מכל בר נש אלא אי קאים עליה תלתא יומין קודם לדכאה ליה. משמע – אי לא קאים עליה קודם תלתא יומין לא בעי למשמע צלותא, שכן בבינה המקורית שהיא "תלתא יומין קודם" נעשתה הכרעה ע"י המאציל ב"ה עצמו, ואין צלותא ועבודה במקום הגבוה הזה. אלא בין כסה לעשור, שאז מתחיל ענין של "תלת מחד נפקי חד בתלת קיימא", ויש ענין לעבודה וצלותא במקום הזה. והענין הוא, ששליח צבור צריך להיות בעצמו במדרגה כזאת כמו הכהן הגדול, ששם אין אחיזה ושם הכל זכיות, תשובה מאהבה, ואדרבא שם יש ענין של יבוקש עון ישראל, שם זה חשיבות שאין למעלה ממנה. ורבי שמעון במצב השם בר יוחי שלו, היה מדכי את השליח צבור לבחינה זו של מחילת עוונות. וז"ש: דרבי שמעון הוה אמר הכי בצלותא – במ"ן. דהאי בר נש דאנא מדכינא – דהיינו שמגביה אותו להמדרגה שהזדונות נעשים כזכיות, ואדרבא מה שיש יותר זדונות, שליח צבור זה שמדכא אותו רבי שמעון יותר במעלה, שהרי הוא מרבה הזכיות, וז"ש רבי שמעון: אתכפר עלמא. נמצא שעלית המלכות לבינה ע"י המאציל עצמו נבחן לכתיבה, הוא העלאת המלכות לבינה ע"י המאציל עצמו מבלי סיוע של העלאת מ"ן ע"י התחתונים, שאז כמובן אין שטן ואין פגע רע, ולא יתכנו מקטרגים כלל. ולסוג זה שייכים צדיקים גמורים לאלתר לחיים.
וכל שכן תקיעת שופר דלא מקבל תקיעתא בר"ה דבר נש דלאו איהו חכים למתקע ברזא דתקיעה, היינו חולם – עלית המלכות לבינה ע"י המאציל ב"ה, ששם נוהג ענין מחילת עוונות תמידית בלי הפסק, בלי דינים, הכל טוב, מבחינת מחשבת הבריאה, אדרבא שם דוקא מבוקש ורצוי המוקש המלכודת [הפתוי של הס"מ] כדי לתת חחים בלחיו, והקדושה נמצאת מרויחה ומתעשרת. כמו ביום השישי ביום חטאו של אדה"ר בזמן שיצאה התוספת שבת, וכל הזדונות נהפכו לזכיות ונתעלתה הקדושה מאד מאד עד שכמעט בטל הס"מ לגמרי. אלא שזה היה שם רק ליום השבת מבחי' אתערותא דלעילא, כמו ​הנס פורים בימי מרדכי ואסתר, מבחי' גמר התיקון. מטעם זה רשב"י לא התפלל בתור שליח צבור, או לא תקע בשופר בעצמו בתור בעל תוקע, אלא לא בעי למשמע צלותא אלא מבר נש דהוה קאים קמיה ג' ימים קודם כדי לדכאה אותו, וכל שכן תקיעותיו, כי רבי שמעון בעצמו היה כבר בגמר התיקון ממש מבחינתו הפרטית, והוא לא היה זקוק לאתערותא דלעילא מבחינה זו, כמו שאמר רעיא מהימנא לרשב"י (בזהר פנחס אות תצט): לית לי אתר להסתתר ממך, כי בכל מקום אתה מוצא אותי, אלא מה – לבחי' כלל ישראל שעדיין לא זכו לגמר התיקון והם זקוקים לאתערותא דלעילא ולגמר התיקון לשעתא, וזה שצריך היה רבי שמעון להכשיר השליח צבור ג' יומין קודם ר"ה, כדי להכשירו עכ"פ לעבודתו לבחי' גמר התיקון, השואת הצורה מבחי' חיליה של רבי שמעון.