תוכן

שמעתי ט"ו אלול תש"ב
להבין ענין אלול שהוא ר"ת אני לדודי ודודי לי. וענין "מלכיות זכרונות ושופרות". ומה שאמרו רז"ל: "בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצונו מפני רצונך". השמחה מעידה על העבודה אם היא בטהרה. "רשעים לאלתר למיתה וצדיקים לאלתר לחיים". "בני גרשון לבני ושמעי". יו"ד, נקראת נקודה שחורה דלית בה לבנוניתא. תחתון דעליון נעשה כתר לתחתון".
בכדי להבין כל הנ"ל, נקדים מה שמבואר שסיבת בריאת העולמות היתה בכדי להנות לנבראיו. ומסיבת הקישוט, היינו שבחר ביתר דביקות היה הצמצום. ומהצמצום נמשך המסך, שעל ידי זה מהפכים את כלי הקבלה להשפעה. וכשמכינים את הכלים שיהיו מתוקנים בעל מנת להשפיע, אזי תכף מקבלים את האור הגנוז והצפון לנבראיו, היינו שמקבלים את כל ההטבה שהיתה במחשבת הבריאה להנות לנבראיו.
וזה פרוש: בטל רצונך, היינו הרצון לקבל שבך, מפני הרצון להשפיע שהוא רצונו. שרצון ה' הוא רק להשפיע, היינו שהאדם יבטל את האהבה עצמית מפני אהבת ה', ז"א שיבטל את עצמו לה', וזה נקרא דבקות.
ואחר כך ה' יכול להאיר בתוך הרצון לקבל שלך, מפני שהוא כבר מתוקן בבחינת הדביקות. ואז הוא מבטל את רצונו הקודם, שהיה בבחינת צמצום, מטעם שלא היתה השוואת הצורה, ונעשתה בחינת התפשטות, כי זו היתה מטרת הבריאה.
וזה פרוש: "אני לדודי". היינו בזה שאני מבטל את רצוני, היינו כשהוא בבחינת 'כולו להשפיע'. שהם סוד י"ה דשם הוי"ה, שהם בחינת כלים זכים. וזה פירוש: "כל המקבל, מקבל בכלי היותר זך", אזי הוא זוכה 'ודודי לי', היינו שהשי"ת משפיע לו כל טוב, היינו מה שהיה מקודם בבחינת צמצום והסתרה, נעשה עכשיו לבחינת גילוי פנים.
וזהו דוקא על ידי זה שקבל מקודם את בחינת האחוריים, היינו את בחינת הסתרת פנים, בלי שום הרהור. והאדם יכול להחזיק מעמד רק בזמן שהוא בבחינת השפעה גמורה. משא"כ אם יש לו ניצוצות של קבלה, הוא בא לידי הרהורים, שזה סוד י' דשם הוי"ה, שהיא האות הראשונה, הנקר' "נקודה שחורה דלית בה לבנוניתא", היינו שכולה חושך והסתרת פנים, היינו שבזמן שהאדם בא לידי מצב שאין לו שום סמיכה, אז נעשה לו מצב של שחרות, שהיא בחינה היותר תחתונה שבעולם העליון. ומזה דוקא נעשה כתר לתחתון, שכלי דכתר הוא כלי דהשפעה. הבחינה התחתונה שבעליון נקראת מלכות, דלית לה מגרמה ולא מידי, היינו שאין לה כלום - ורק בצורה כזו נקרא מלכות, היינו, שאם מקבל עליו בשמחה בחינת מלכות, נעשית אצלו בחינת כתר, שהוא כלי דהשפעה וכלי זך ביותר.
וזה נקרא בחינת "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". שהרשעים, היינו מי שהוא בבחינת קבלה, הוא מוכרח ליפול ולהיות "רובץ תחת משאו" במצב כזה. משא"כ צדיקים, היינו מי שהוא בבחינת השפעה, הוא נתעלה על ידי זה, וזהו מ"ש בזוהר הק', שהשכינה הק' אמרה לרשב"י: "לית אתר לאתטמרא מנך", ולכן היא מתגלית אליו. וזה שאמר רשב"י: "בגין דא, ועלי תשוקתו". וזהו: אני לדודי - ודודי לי, ואז הוא משפיע לבחינת ו"ה. שזה סוד שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיתחברו הה' לגבי הו', שה' נקראת רצון לקבל שהוא הכלי הסופי ביותר, שהו' תשפיע לתוך הה' שאז יהיה גמר התיקון.
וזה סוד "צדיקים לאלתר לחיים". היינו שהאדם בעצמו צריך לומר באיזה ספר שירשמו את שמו, אם בספרן של צדיקים, היינו שרוצה בבחינת הרצון להשפיע. משום שיכול להיות שאין האדם רוצה שיבטלו אצלו את הרצון לקבל שלו, אלא שרוצה לקבל את ב' העולמות לעצמו, היינו להנאתו.
ובספרן של צדיקים נרשמו רק אלו שברצונם להפוך את רצונם שיהיה אך ורק בבחינת השפעה ולא לקבל. וזהו בכדי שלא תהיה לו אפשרות לומר: "אדעתא דהכי לא נדרתי". לכן הוא צריך לומר בבירור מה כוונתו, ושלא יבוא אחר כך בטענות.
וכשבאים לרשום אותו בספרן של רשעים, אזי "לאלתר למיתה", גם כן אין הוא רוצה, היינו שהרשעים שבו, שהם בחינות ניצוצי הקבלה, שיהיו לאלתר למיתה. היינו שיתבטלו אצלו, ויאבדו בפעם אחת כל הרצונות של קבלה, אלא הוא רוצה לאט לאט ולא לאלתר, היינו שאומר שרוצה שיהיה בסדר המדרגה, היינו שיהיה אצלו מחצה על מחצה לכל הפחות, היינו חציו להשפיע וחציו לקבל. נמצא שהאדם הזה אין לו דעה חזקה וברורה, כי כל זמן שאינו טוען 'כולו שלי' - אינו טוען כלום. וזהו סימן חולשה, והאמת שצריך להיות כולו לה'. אבל הגוף לא מסכים בשום אופן. אז האדם מצד עצמו, הוא צריך לרצות ולהתאמץ בכל מה שאפשר, ולהתפלל לה' שיעזור לו שיהיה בידו להוציא לפועל. ועל זה אנו מתפללים, "זכרנו לחיים וכו' וכתבנו בספר החיים".
וזה ענין מלכות, היינו שיקבל על עצמו את בחינת נקודה שחורה דלית בה שום לבנוניתא, שזה סוד בטל רצונך. כדי שיעלה זכרוניכם לפני, ואז יהיה בטל רצונו מפני רצונך. ובמה - בשופר, היינו בשופרא דאמא, היינו, בתשובה תליא מילתא, זאת אומרת אם הוא מקבל את השחרות, צריך גם כן להשתדל שיהיה בדרך כבוד ולא בדרך בזיון, שזה נקרא "שופרא דאמא", היינו שיהיה אצלו בבחינת יופי וכבוד.
וזה ענין בני גרשון, שאם האדם רואה שגרשו אותו מעבדות ה', אזי הסיבה מטעם לבני, שהוא רוצה לבנונית, שאם יתנו לו לבנונית, אזי שמעי, היינו דוקא בצורה של לבנונית הוא יכול לשמוע. ואם יראה אותה בצורה שחורה, אינו יכול להסכים שישמע לו, ולקבל עליו את העבודה הזאת. לכן הוא מוכרח להתגרש מהיכל המלך.
אלא דוקא בצורה של שחרות הוא יכול להיות עובד ה' באמת, משום שדוקא בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא יכול לקבל עבודה כזו. מה שאין כן בחינת לבנונית, הוא יכול לעבוד אפילו שהוא עובד בבחינת קבלה עצמית. לכן אף פעם לא יכול לבוא לבחינת דבקות הנקראת השפעה. ובשביל זה דוקא בצורה של שחרות, הוא צריך להיות בשמחה, משום שרק במצב הזה יש לו ההזדמנות ללכת בבחינת השפעה.
כי: "כל גרגרן כועס", מי שהוא משוקע בבחינת קבלה עצמית הוא כועס, משא"כ מי שרוצה ללכת בבחי' השפעה, הוא צריך להיות תמיד בשמחה, היינו בכל הצורות הבאות עליו צריך להיות בשמחה, משום שאין לו שום כוונה לקבלה עצמית. משום ממה נפשך, אם הוא באמת משפיע, בטח שצריך להיות בשמחה, כיון שהוא משפיע נחת רוח ליוצרו. ואם הוא מרגיש שעדיין לא עובד להשפיע, גם כן יכול להיות בשמחה, משום שסוף כל סוף הוא לא צריך שום דבר לעצמו, כיון שכל כוונתו רק להשפיע. משא"כ אם הוא חושב משהו בשביל עצמו גם כן, כבר נותן רשות להס"א להתאחז בו, ושיגרום לו עצבות וכעס וכדומה.