תוכן

שמעתי ט"ו אלול תש"ב
כדי להבין זה, יש להבין עוד כמה דברים: א) ענין ​מלכויות זכרונות שופרות. ב) מהו הפירוש מה שאמרו רבותינו ז"ל [אבות ב' ד'] : "בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצונו מפני רצונך". ג) מה שאמרו רבותינו ז"ל: ​"רשעים לאלתר למיתה, וצדיקים לאלתר לחיים". ד) מה שנאמר: "בני גרשון לבני ושמעי" [שמות ו' י"ז]. ה) מה שנאמר בזוהר הקדוש [שיר השירים אות תל"ו הס']: יוד היא נקודה שחורה דלית בה לבנוניתא. ו) מה שנאמר: מלכות דעליון נעשית כתר לתחתון. ז) מהו שהשמחה מעידה על העבודה אם היא בשלימות. שכל אלו הדברים נוהגים בהכנה דחודש אלול.
בכדי להבין כל הנ"ל צריכים להבין את ענין מטרת הבריאה, מה שאמרו שהיא מטעם שרצונו להטיב לנבראיו, ומסיבת התיקון שלא יהא ענין של נהמא דכסופא נעשה הצמצום, ומהצמצום נמשך המסך, שעל ידי זה מהפכים את הכלי קבלה להשפעה. וכשמכינים את הכלים שיהיו בעל מנת להשפיע, אז תיכף מקבלים את האור הגנוז והצפון לנבראיו, היינו שמקבלים את הטוב והעונג שהיה במחשבת הבריאה להנות לנבראיו. ובזה יש לפרש מה שנאמר: "בטל רצונך מפני רצונו", היינו לבטל את הרצון לקבל שבך, מפני הרצון להשפיע, שהוא רצונו של ה'. זאת אומרת שהאדם יבטל אהבה עצמית מפני אהבת ה', שזה נקרא שיבטל את עצמו לה', שזה נקראת בחינת דביקות. ואחר כך ה' יכול להאיר בתוך הרצון לקבל שלך, מפני שהוא כבר מתוקן בבחינת מקבל בעל מנת להשפיע. וזה שנאמר: "כדי שיבטל רצונו מפני רצונך", שפירושו שה' מבטל את רצונו, היינו סוד הצמצום שהיה מטעם שינוי צורה, משא"כ עכשיו שכבר יש השתוות הצורה, לכן יש עכשיו התפשטות האור להרצון של התחתון, שקבל תיקון בעל מנת להשפיע. כי זוהי מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, ועתה יכול זה לצאת לפועל.
ובזה יש לפרש מה שנאמר "אני לדודי", כלומר בזה שה-אני מבטל את הרצון לקבל שלי לה' בבחינת כולו להשפיע, אז הוא זוכה "ודודי לי", זאת אומרת ודודי שהוא הקדוש ברוך לי, שהוא משפיע לי את הטוב והעונג שישנו במחשבת הבריאה. כלומר מה שהיה מקודם בחינת הסתר וצמצום נעשה עכשיו לבחינת גילוי פנים, היינו שנתגלתה עתה מטרת הבריאה שהיא להטיב לנבראיו.
ויש לדעת שכלים דהשפעה נקראים בשם י"ה דשם הוי"ה, שהם בחינת כלים זכים, וזהו הפירוש "כל המקבל, מקבל בכלי היותר זך". אז הוא זוכה "ודודי לי", והוא משפיע לו כל טוב, היינו שזוכה לגילוי פנים. אולם יש תנאי לזה כי אי אפשר לזכות לבחינת גילוי, מטרם שהאדם מקבל את בחינת אחוריים, שהיא בחינת הסתרת פנים, ולומר שאצלו זה חשוב כמו גילוי פנים, היינו שיהיה בבחינת השמחה כאילו כבר זכה לבחינת גילוי פנים. אבל זה אי אפשר להחזיק מעמד, ושתהיה אצלו ההסתרה כמו גילוי, רק בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה, אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי העיקר אצלי שאני רוצה להשפיע לבורא, ואם הבורא מבין שיהיה לו יותר נחת רוח אם אעבוד בבחינת אחוריים אני מסכים".
מה שאין כן אם יש לו עדיין ניצוצות של קבלה, הוא בא לידי הרהורים, שקשה לו אז להאמין שהבורא הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. שז"ס אות י' דשם הוי"ה, שהיא אות הראשונה, הנקראת "נקודה שחורה דלית בה לבנוניתא", היינו שהיא כולה חושך והסתרת פנים. כלומר בזמן שהאדם בא לידי מצב שאין לו שום סמיכה, אז נעשה המצב שלו שחור, שהיא הבחינה היותר תחתונה שבעולם העליון, ומזה נעשה בחינת כתר לתחתון, שכלי דכתר הוא כלי דהשפעה.
כי הבחינה התחתונה שבעליון היא מלכות, שלית לה מגרמה ולא מידי, היינו שאין לה כלום, ורק בצורה כזו נקראת מלכות. היינו שאם מקבל עליו המלכות שמים שהיא בבחינת דלית לה כלום בשמחה, נעשה מזה אחר כך בחינת כתר, שהוא כלי דהשפעה וכלי זך ביותר. כלומר שזה שקבל בחינת מלכות בבחינת השחרות, נעשה אחר כך בחינת כלי דכתר שהוא כלי דהשפעה. וזהו כמו שנאמר: "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" [הושע י"ד י']. שפירושו: רשעים היינו אלו שנמצאים בשליטת הכלי קבלה, הם מוכרחים לנפול, ולהיות "רבץ תחת משאו" (שמות כ"ג ה'), בזמן שהם באים למצב הזה.
מה שאין כן צדיקים, היינו מי שהוא בבחינת השפעה, הוא נתעלה על ידי זה, היינו שזוכה על ידי זה לכלים דהשפעה, (יש לפרש: רשעים, אלו שעדיין לא נקבע בלבם שצריכים לעבוד לזכות לכלים דהשפעה, וצדיקים יהיה הפירוש, אלו אנשים שכבר נקבע בלבם שצריכים לזכות לכלים דהשפעה, אבל אין ביכלתם). וזהו כמו שנאמר בזוהר הקדוש, שהשכינה הקדושה אמרה לרשב"י [זוהר פנחס אות תצ"ט]: "לית אתר לאיטמרא מינך", ולכן היא מתגלית אליו. וזה שאמר רשב"י: "בגין דא ועלי תשוקתו" [אדרא זוטא ל"א], וזהו "אני לדודי ודודי לי". ואז הוא משפיע לבחינת ו"ה, שז"ס שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שתתחבר הה' לגבי הו' [זוהר בראשית א' רכ"ג]. שה' נקראת רצון לקבל שהוא הכלי הסופי ביותר, וכשהו' תשפיע לתוך הה', שאז יהיה גמר התיקון.
וז"ס "צדיקים לאלתר לחיים", כלומר האדם בעצמו צריך לומר באיזה ספר הוא רוצה שירשמו את שמו, אם בספרן של צדיקים, היינו שרוצה שיתנו לו את הרצון להשפיע, או לא. היות שיש לאדם הרבה בחינות בענין של הרצון להשפיע. כלומר יש לפעמים האדם אומר: נכון, אני רוצה שיתנו לי את הרצון להשפיע, אבל לא לבטל לגמרי את הרצון לקבל. אלא שהוא רוצה שתי עולמות לעצמו, כלומר שגם הרצון להשפיע הוא רוצה להנאתו.
אולם בספרן של צדיקים נרשמים רק אלו שיש ברצונם להפוך את כל הכלי קבלה שלהם שיהיו רק בבחינת השפעה, ולא לקבל לעצמו כלום. וזהו בכדי שלא יהיה לו מקום לומר אי הייתי יודע שהרצון לקבל מוכרח להתבטל לא הייתי מתפלל על זה. (שלא יאמר אח"כ: "אדעתא דהכי לא נדרתי"). לכן הוא צריך לומר בפה מלא, מה כוונתו בזה שירשמו אותו בספרן של צדיקים, שלא יבוא אח"כ בטענות.
ויש לדעת שבדרך העבודה, ספרן של צדיקים וספרן של רשעים נוהגים באדם אחד. כלומר שהאדם בעצמו צריך לעשות בחירה, ולדעת בבירור גמור מה הוא רוצה, כי ענין רשעים וצדיקים מדברים בגוף אחד. לכן האדם צריך לומר אם הוא רוצה שירשמו אותו בספרן של צדיקים, שיהיה לאלתר לחיים, היינו להיות דבוק בחיי החיים, שהוא רוצה לעשות הכל לתועלת ה'. וכמו כן כשהוא בא להרשם בספרן של רשעים, ששם נרשמים כל אלה, שהם רוצים להיות בחינת מקבלים לתועלת עצמם הוא אומר, שירשמו שם לאלתר למיתה, היינו שהרצון לקבל לעצמו יתבטל אצלו, ויהיה אצלו כאילו הוא מת. אולם לפעמים האדם מפקפק, כלומר שהאדם לא רוצה שבפעם אחת תיכף יתבטל אצלו הרצון לקבל, כלומר שקשה לו להחליט בפעם אחת שכל נצוצי הקבלה שלו יהיו לאלתר למיתה. היינו שאינו מסכים שיתבטלו אצלו כל הרצונות של הקבלה בפעם אחת, אלא הוא רוצה שיתבטלו הניצוצי קבלה לאט לאט, ולא לאלתר בפעם אחת. כלומר קצת יפעלו הכלי קבלה וקצת כלי השפעה. נמצא האדם הזה אין לו דיעה חזקה וברורה. ודעה חזקה היא שמצד אחד הוא טוען כולו שלי, היינו כולו לצורך הרצון לקבל, וצד השני טוען כולו לה', זו נקראת דיעה חזקה. רק מה האדם יכול לעשות, אם הגוף לא מסכים לדעתו מה שהוא רוצה שיהיה כולו לה'? אז שייך לומר שהאדם עושה כל מה שבידו שיהיה כולו לה', היינו שמתפלל לה' שיעזור לו שיהיה בידו להוציא לפועל, שיהיו כל רצונותיו בפועל כולם לה'. ועל זה אנו מתפללים: "זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים".
וזה שנאמר מלכויות, היינו שיקבל על עצמו את בחינת 'נקודה שחורה דלית בה שום לבנונית'. שז"ס בטל רצונך, כדי שיעלה זכרונכם לפני, ואז יהיה בטול רצונו מפני רצונך. ובמה? בשופר, [זוהר אמור אות ק"צ], היינו בשופרא דאמא [שער הכוונות ר"ה ז'], היינו בתשובה תליא מילתא. זאת אומרת אם הוא מקבל את השחרות, צריך גם כן להשתדל שיהיה בדרך כבוד, ולא בדרך בזיון, שזה נקרא שופרא דאמא, כלומר שיהיה אצלו בבחינת יופי וכבוד.
ובהאמור יש לפרש מה שנאמר [שמות ו' י"ז] "בני גרשון לבני ושמעי": שאם האדם רואה שגרשו אותו מהעבודה, האדם צריך לדעת שזהו מסיבת לבני, כלומר היות שהוא רוצה דווקא לבנונית. זאת אומרת שאם יתנו לו לבנונית, היינו שיאיר כל מה שהוא עושה, היינו שירגיש טעם טוב בתורה ותפלה, אז האדם מוכן לשמוע ולעסוק בתורה ומצוות. וזה שנאמר: "שמעי", היינו דוקא בצורה של לבנונית הוא יכול לשמוע, מה שאין כן בזמן העבודה, הוא רואה צורה של שחור, אין הוא יכול להסכים לשמוע לקבל על עצמו את העבודה הזאת. לכן הוא מוכרח להיות מגורש מהיכל המלך, כי קבלת מלכות שמים צריכה להיות כניעה ללא תנאי. משא"כ אם האדם אומר שהוא מוכן לקבל על עצמו את העבודה, רק בתנאי שיהיה צורה של לבן, היינו שיאיר לו יום, מה שאין כן אם תתגלה לו העבודה בצורה שחורה אין הוא מסכים לזה, לאדם הזה אין מקום בהיכל המלך.
כי בהיכל המלך נותנים להכנס לאלו אנשים שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, ובזמן שהאדם עובד בעל מנת להשפיע, לא חשוב לו מה שהוא מרגיש בעצמו בעת העבודה, אלא אפילו במצב שהוא רואה צורה של שחור, אין הוא מתפעל מזה, אלא רק הוא רוצה שה' יתן לו כח שיוכל להתגבר על כל המכשולים. זאת אומרת אין הוא מבקש שה' יתן לו צורה של לבן, אלא שיתן לו כח שיוכל להתגבר על כל ההסתרים.
לכן אלו אנשים שרוצים לעבוד בעל מנת להשפיע, אם יהיו תמיד במצב של לבנונית, הלבנונית נותנת לאדם להמשיך בעבודה, כי בזמן שמאיר, האדם יכול לעבוד אפילו בבחינת קבלה לעצמו. לכן אף פעם לא יהיה לאדם מקום לדעת אם עבודתו היא בטהרה או לא, וזה גורם שאף פעם לא יוכל לבוא לזכות לדביקות ה'. לכן נותנים לו מלמעלה צורה של שחרות, ואז הוא רואה אם עבודתו היא בטהרה. זאת אומרת, אם גם במצב של שחרות הוא יכול להיות בשמחה, זהו סימן שעבודתו היא בטהרה, כי האדם צריך להיות שמח, ולהאמין שמלמעלה נתנו לו הזדמנות שיהיה בידו לעבוד בעל מנת להשפיע.
היות זה כמו שאמרו חכמינו ז"ל: "כל הגרגרן כועס". שפירושו: מי שמשוקע בקבלה עצמית הוא כועס, שהוא תמיד בחסרון, שחסר לו למלאות את הכלי קבלה שלו. מה שאין כן מי שרוצה ללכת בבחינת השפעה, הוא צריך להיות תמיד בשמחה. היינו בכל הצורות הבאות עליו הוא צריך להיות בשמחה, מטעם שאין לו שום כוונה לקבלה עצמית. לכן הוא אומר ממה נפשך, אם הוא באמת עובד בעל מנת להשפיע, בטח שהוא צריך להיות בשמחה בזה שהוא זכה להיות משפיע נחת רוח ליוצרו. ואם הוא מרגיש שעדיין אין עבודתו להשפיע, הוא גם כן צריך להיות בשמחה, משום מצד עצמו האדם אומר, הוא לא רוצה שום דבר לעצמו, והוא שמח בזה שאין הרצון לקבל יכול להנות מעבודה זו, מזה הוא צריך לקבל שמחה. מה שאין כן אם הוא חושב שמעבודה זו יהיה גם כן משהו לתועלת עצמו, כבר הוא נותן רשות לסטרא אחרא להתאחז בעבודתו, וזה גורם לו עצבות וכעס וכדומה.