תוכן

תשמ"ז מאמר כ
הזה"ק (קרח דף ב', ובהסולם אות ד') מפרש את הכתוב ויקח קרח וז"ל, ויקח, מהו ויקח. ומשיב, לקח עצה רעה לעצמו, כל הרודף אחר שאינו שלו, הוא בורח מפניו. ולא עוד, אלא מה שיש לו, נאבד ממנו. קרח רדף אחר שאינו שלו, שלו אבד והאחר לא הרויח.
ויש להבין על דרך העבודה, מהו הדבר שיכולים לומר, שזה שייך להאדם. כלומר, שיכולים לומר, שזה שלו. ומהו הדבר שרוצים לומר עליו, שאינו שלו. כי הזה"ק אומר על קרח, שרדף אחר דבר שאינו שלו, וגם שלו אבד. מה מרמזים לנו אלה הדברים בדרך העבודה, בכדי שהאדם ידע לשמור את עצמו מעונש של קרח.
ידוע כי עיקר חידוש הבריאה הוא הרצון לקבל, כמו שכתוב (הסתכלות פנימית חלק א') שרצונו להטיב לנבראיו, שהוא הקשר בין הבורא להנבראים, שברא בחינת חסרון, כלומר בחינת רצון וחשק שישתוקק לקבל הנאה ותענוג, אחרת אי אפשר להנות משום דבר. (כידוע שאסור לדבר מלפני הבריאה. אלא כל מה שאנו מדברים, הוא רק מבחינת ממעשיך הכרנוך. זאת אומרת, מה שישנם בנבראים אנו מדברים. אבל מדוע הוא עשה כך, מציאות כזה, הלא הוא היה יכול לעשות אחרת, מזה אסור לנו לדבר). ואנו רואים את הטבע, שיש בבריאה, שאי אפשר להנות משום דבר אם אין השתוקקות להדבר. ועוד יותר מזה, שהשתוקקות להדבר היא קובעת את שיעור ההנאה של התענוג, שיכולים להנות מהדבר שאנו משתוקקים.
ומשום זה אנו מיחסים הכלי הזה, הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג, כלי שהקב"ה עשה. ועל הכלי הזה אין לנו רשות ויכולת לבטל אותה, ולקלקל את הרצון לקבל הזה.
אלא לאחר שיצאה הכלי הזה, וקבלה את השפע מה שהבורא רצה לתת לה, הכלי הרגישה, שהשורש הוא משפיע, והכלי הוא המקבלת, שאין כאן השתוות הצורה. לכן חשקה הכלי להיות משפיע, כדוגמת השורש שלה. ועשתה צמצום על מידת קבלה. באופן שהכלי יהיה בחינת מקבל, והמאציל יהיה המשפיע. אלא אמרה, שהיא לא תקבל שום דבר, אלא בשיעור שהיא יכולה לכוון בעמ"נ להשפיע.
והכלי הזה, שמקבלת רק על אופן בעמ"נ להשפיע, אנו מיחסים להנברא, מטעם שזהו פעולה הפוכה ממה שהבורא ברא. הבורא ברא, שהתחתון כן יקבל, שזהו מטרת הבריאה, הנקרא רצונו להטיב לנבראיו, שהנבראים יהנו. והתחתון עושה פעולה הפוכה, שהוא רוצה, שהבורא יהנה. וזהו המודד שלו, ולא חושב על עצמו, על מה שהוא יהנה. ובכל עשיה ועשיה הוא עושה חשבון, אם כדאי לעשות הפעולה הזאת או לא. כלומר אם יצמח מזה נחת רוח להבורא, הוא יעשה את הדבר. ואם הוא לא רואה, שמזה יצא נחת להבורא, הוא מונע עצמו מלעשות את הפעולה. זאת אומרת, כל החשבונות שהוא עושה לפני כל מעשה, הוא לפי שיעור, שיהיה לו היכולת להנות להבורא.
והשפע המתפשט על כלי זה, הנקרא בעמ"נ להשפיע, נקרא אור הקו. פירוש, שהאור מאיר לפי קו ומידה, שהמקבל יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, שהוא בחינת השתוות הצורה. אבל על הנאת עצמו, על זה הוא לא מסתכל, מסיבת שהוא רוצה בדביקות. ולכן יוצא מזה, שכל רבוי עולמות ופרצופים וספירות נעשו מסיבת המקבלים. פירוש, בזמן שהאור היה מאיר בכלי של הבורא, הנקרא רצון לקבל בעמ"נ לקבל, המכונה מלכות, הכלי הזה היה בה היכולת לקבל את הטוב ועונג, שהיה במחשבת הבריאה. כי בטח לפי שיעור הטוב ועונג שרוצה לתת, בשיעור הזה ברא את גדלות הכלי. וממילא קבלה כל האור, ולא היה שם רק אור אחד פשוט, כמ"ש בעץ חיים, שלפני הצמצום היה אור העליון הפשוט ממלא כל המציאות כלומר, שכל השפע שרצה לתת, קבלה המלכות, המכונה רצון לקבל, היות שהכלי זו בא מהמאציל. לכן בטח עשה הכלי בשלימותה, שתוכל לקבל מה שרוצה לתת.
משא"כ אח"כ, שמלכות אמרה, שאינה רוצה לקבל על הכלי של הבורא, אלא יש לה כלי משל עצמה, היינו מה שהיא עשתה. והיות התחתון, שהוא הנברא, אין לו היכולת שתוכל לעשות כלי כמו הבורא, בבת אחת, אלא התחתון הוא מוגבל מה שהוא צריך לעשות.
לכן הכלי הזה נעשה לאט לאט. היינו לפי שיעור שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע. ומזה יוצא לנו הרבה מדרגות. כלומר, שהאור מאיר לפי הכשרת הכלים של התחתונים. וכעין זה הוא מפרש בתע"ס (חלק א'), מה שהעץ חיים אומר, שהאור נתפשט לאט לאט. הוא שואל איך שייך לומר לאט לאט ברוחניות, הלא אין שם זמן, ולאט לאט משמע ענין של זמן. הוא מפרש שם באו"פ, שהכוונה, שאין האור מתפשט בבת אחת, אלא בהבחן מדרגות, לפי מה שהתחתונים יכולים לקבל בעמ"נ להשפיע. זה נבחן לאט לאט.
ובהאמור יוצא, שיש לנו ב' כלים, א) מה שמיחסים להבורא. שהוא הכלי, הנקרא רצון לקבל בעמ"נ לקבל. והכלי זו יצאה בשלימותה, כי מצד הבורא יש לה שלימות. ב) הכלי, שאנו מיחסים להנברא. שהוא הרצון להשפיע. והכלי הולכת ונתקנת לאט לאט, מסיבת שאין התחתונים מסוגלים לעשות את הכלי הזה בבת אחת.
ויש לדעת, כי כל עבודתינו מתבססת רק על נקודה אחת, כלומר שהתו"מ, שאנו מצטוים לקיים, הוא בכדי להשיג את הכלי, מה שאנו צריכים לעשות. והכלי זה יכולים לעשות רק בסגולת תורה ומצות. כמו שאומר ר' חנניא ב' עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר, ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. וכמו שכתוב בפתיחה לחכמת הקבלה דף א' וז"ל, ונודע שזכות הוא מלשון הזדככות. והוא על דרך שאמרו רז"ל, לא נתנו מצות, אלא לצרף בהן את ישראל, עכ"ל.
נמצא, שרק כלי אנו צריכים לעשות, הנקרא כלי דהשפעה. ויותר לא חסר לנו. וזהו כמו שכתוב וברכתיך בכל אשר אתה תעשה. פירוש, שענין עשיה הכוונה על הכלי. ובאם אנו נעשה את הכלי, אז הקב"ה ימלא אותה עם ברכה, היינו עם שפע, המכונה רצונו להטיב לנבראיו.
והכלי דהשפעה מובן לנו בין במוחא ובין בליבא. וזהו מסיבת, שהבורא נתן לנו כלי לקבל. ומשום זה יש לנו חשק להבין כל דבר עם השכל שלנו. כי הרצון הזה נתן לנו חשק לדעת חכמות. וזה גורם לנו חשק להבין את התורה והמצות. אבל יחד עם זה, יש לנו חשק להבין את ההשגחה העליונה, שהאדם נותן חשבון לעצמו, איך הקב"ה מתנהג עמו בבחינת השגחה של טוב ומטיב. וכאן צריכים להאמין למעלה מהדעת. והיות שנקבע בהגוף רצון להבין ולהשכיל, מובן מאליו, שנתעורר בהאדם רצון להבין דרכי ה'. אבל הרצון הזה להבין ולהשכיל, נאמר על התורה ולא על ההשגחה עליונה. כלומר, שאנו צריכים עם הרצון להבין כל דבר, עם הכח הזה, רק על בחינת תורה ולא על ההשגחה עליונה.
ואאמו"ר זצ"ל אמר פעם פשט, על מה שאנו אומרים בברכת אשר יצר וכו', וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים. גלוי וידוע לפני כסא כבודך, שאם יפתח אחד מהם, או יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך וכו'. אמר, ההבדל בין נקבים לחלולים הוא, נקב צריכים לסתום, חלל צריך להישאר חלל. פירוש הדברים, היות שיש בחינת חק ומשפט. חק נקרא, שצריכים לקבל את הדבר בבחינת חק למעלה מהדעת. וזו היא בחינת אמונה, שקבלת אמונה צריך להיות למעלה מהדעת. נמצא, שחסרון ידיעה, והבנה, ושכל שבדבר, נשאר בבחינת חלל ריק בלי דעת. וכל פעם האדם צריך להיות נזהר, שהחלל הזה לא יתמלא. וזהו מה שאנו אומרים בברכת אשר יצר, או יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים וכו'. אלא שחלל, היינו מקום חסרון דעת, אסור להתמלאות, אלא תמיד צריכים ללכת בלמעלה מהדעת. וזה נקרא בחינת מוחא בעמ"נ להשפיע.
משא"כ בחינת משפט, שהוא בחינת תורה, כאן דוקא המקום שהאדם צריך להשתדל ולעשות מה שביכולתו, בכדי להבין את התורה. כי תורה נקרא שמותיו של הקב"ה. ומוטל עלינו להבין ולהשיג. וכאן בתורה, החסרון שנקרא נקב, צריכים לסתום. כלומר שלא יהיה שום חסרון. וכל המרבה הרי זה משובח. ומשום זה אנו אומרים שאם יפתח וכו', אי אפשר להתקיים. הכוונה שאם יפתח, כלומר שהנקב יפתח, שיהא נקב וחסרון בהבנת התורה. אז אין להאדם קיום והעמדה, אלא שצריך תיכף לראות, שהחסרון הזה יתמלא עם אור התורה, כי המאור התורה הוא המחזירו למוטב, שהוא הכלי הראויה לקבל את השפע העליון. ואחר זה בא אליו האור המלובש בתורה, המכונה תרי"ג פיקודין, כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף רמ"ב).
אבל מסדר העולם הוא להיפך. כלומר, את העול מלכות שמים, שצריכים לקבל למעלה מהדעת, דוקא כאן כל אחד רוצה להבין את ההשגחה של הבורא עם הבריות, ורוצים להבין בתוך הדעת. משא"כ לגבי תורה, כאן מסכימים ללכת למעלה מהדעת, ולא נותנים לב להבין כל צרכו.
בזהר חקת (דף א' ובהסולם אות ב') וז"ל, זאת חקת התורה. וכתוב וזאת התורה ולא כתוב חקת וכו', וזאת התורה הוא להראות שהכל הוא ביחוד אחד, ולכלול כנסת ישראל, שהיא המלכות, בהקב"ה, שהוא ז"א, שימצאו הכל אחד בלא פירוד. וזאת הוא כלל ופרט יחד, דהיינו דכר ונוקבא יחד וכו', כי ו' הוא דכר, דהיינו ז"א, שהוא כלל. זאת היא נוקבא, דהיינו המלכות, שהיא פרט. וכו', אבל זאת בלא תוספת ו', היא חקת התורה, ודאי שהיא המלכות, הנקראת חוקה. ובאה מז"א, שנקרא תורה, וכו', והיא רק דין התורה, גזירת התורה, שהיא המלכות, עכ"ל.
ויש להבין מהו הפירוש, שז"א נקרא תורה, ונקרא כלל, ונקרא דכר, ונקרא ו'. מה שאין כן מלכות נקראת דין-תורה, גזירת-התורה, ונקראת פרט, ונקראת נוקבא, ונקראת כנסת ישראל.
ובהאמור לעיל יכולים לפרש, שהקב"ה נקרא בשם ז"א, כפי מה שאומר האר"י ז"ל, שהנהגת העולם הוא בבחינת ז"א ומלכות, שז"א נקרא כלל, היינו שממנו נמשך הכל. אבל המקבל ממנו הוא לוקח תמיד רק פרטים. כלומר, שכל פעם מתגלה ממנו חלק מהכלל לתוך הפרטים. ומצד זה נקרא מלכות כנסת ישראל, שכונסת בתוכה כל פעם חלקים מישראל, הנקרא ז"א. וזהו מצד שמלכות היא המקבלת שפע מז"א.
אבל יש עוד פירוש, שמלכות נקראת כנסת ישראל על שם שהיא כלל של כל הנשמות. ומבחינה זו יש לפרש, שמלכות לוקחת שפע מז"א ומשפעת לנשמת ישראל. אבל יש להבחין בין השפעת ז"א, המכונה תורה, לבין השפעת מלכות, המכונה דין תורה או גזרת התורה, שנקראת חוקה.
ידוע שמלכות נקראת אמונה, היינו שמלכות שמים צריכים לקבל בתור חוק למעלה מהדעת. כי כך הוא גזירת התורה, שיקבלו את האמונה למעלה מהדעת, כנ"ל. וזהו כנ"ל, היינו שהיא בחינת מוחא. וכמו"כ בבחינת ליבא גם כן צריך להיות למעלה מהדעת, ולא להסתכל מה שהגוף מסביר לנו, מה שכדאי לנו לעשות ומה לא. אלא הכל מוכרח להיות למעלה מהדעת.
משא"כ תורה, הוא בחינת כלל. כלומר, שהכל נמשך ממנו. שפירושו, הבחינה דלהטיב לנבראיו, שהוא הטוב והעונג, נכלל בהשפעתו. וגם הכח לקבל על עצמו למעלה מהדעת, נכלל גם כן בהמשפיע. כלומר, שז"א הנקרא בחינת קוב"ה, הוא צריך לתת הכח הזה, שהתחתון יהיה לו כח להתגבר על הדעת שלו, וללכת למעלה מהדעת. כי כח זה נקרא אור. וכל אור בא מהעליון. ורק הכלי שייך להתחתון. וכלי נקרא חסרון. וחסרון שייך להתחתון. כלומר, אם התחתון מרגיש, שחסר לו הכח הזה, היינו שרוצה ללכת למעלה מהדעת, אלא שלא יכול, זה נקרא כלי. ועל זה אמרו אין אור בלי כלי. כידוע, שאין מילוי בלי חסרון.
מבחינה זו יכולים לכנות את ז"א בשם כלל, היות שהוא כולל הכל. היינו הן בחינת האמונה למעלה מהדעת הוא נותן, והן בחינת התורה, הנקרא שמותיו של הקב"ה. וכבר דיברנו מזה, שענין שמותיו של הקב"ה פירושה את הטוב והעונג, המתגלים ע"י התורה, ששם הכללי של הקב"ה הוא טוב ומטיב. ובהתורה מתבאר איך שכל אות ואות שבתורה מגולה שם אור מיוחד. ובחינה זו נקרא אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא.
ובהאמור מובן לנו, מה שמכנה ז"א בשם תורה, הוא מבחינת שמותיו של הקב"ה. וזה נקרא תורה שבכתב, ששם אין מה להוסיף ואין מה לגרוע. כי המשפיע, המכונה הקב"ה, אין שם שום השגה. ומשום זה אין מה להוסיף או לגרוע. אלא כל מה שיש בהמשפיע, מתגלה בהמקבל. כלומר, בהמקבל ניכר מה שיש בהנותן אבל לא כל מה שיש בהנותן מתגלה בהמקבל, אלא כל פעם מתגלה פרט נוסף בהמקבל. ומשום זה מלכות, שהיא הכלי המקבלת, נקראת פרט, וז"א נקרא כלל.
ומשום זה נקראת מלכות תורה שבעל פה, שפה נקרא גילוי, שהיא מגלה מה שיש בתורה שבכתב, הנקרא ז"א.
אולם מלכות נקראת דין-תורה. שפירושה, כי כל בחינת תורה המתגלה במלכות, הוא לפי הדין, מה שמותר להתגלות. כלומר, היות שמלכות נקרא מקבל, ועל כלי קבלה היה דין, שאסור לקבל רק בתנאי, לפי כמה שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע. ומשום זה במלכות נוהגת ענין עליות וירידות. ונקראת חוקה, היות מבחינת אמונה הוא חוק בלי דעת. ואם נשאל לעצמנו, למה צריך להיות אמונה בחינת חוק, על זה בא התשובה, שכך היה גזירתו יתברך, שנעבוד אותו למעלה מהדעת. ולמה זהו חוק. ומבחינה זו נקראת מלכות גזירת התורה. שהתורה גזרה, שכך יהיה סדר העבודה, על בחינת אמונה למעלה מהדעת. וכמו שמביא רש"י על פסוק זאת חקת התורה, לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר, מה מצוה הזאת, ומה טעם יש בה. לפיכך כתוב בה, חקה, גזירה הוא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה.
לכן אין לשאול, מדוע רוצה הקב"ה, שנעבוד אותו למעלה מהדעת גם על זה. כלומר, גם על השאלה זו בא התשובה, שהוא למעלה מהדעת, היות שהשכל הפשוט מחייב, אם העבודה שלנו היה בתוך הדעת, היינו שהגוף היה מבין את דרכי הנהגת ה' עם הנבראים, אז לא היה מקום לאפיקורסים ולחילוניים שיתרחקו מקדושה, אלא כולם היו עובדי ה'. ועל זה נאמר (ישעיה נ"ה) "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי, נאום ה'".
וזה שאומר הזה"ק, שלכן כתוב וזאת עם ו'. הוא להראות שהכל הוא ביחוד אחד, ולכלול כנסת ישראל, שהיא המלכות, בהקב"ה, שהוא ז"א. יש לפרש, שענין יחוד, ידוע שהוא השתוות הצורה. ומשום זה בזמן שהתחתונים עוסקים בתו"מ על הכוונה דלהשפיע, הם גורמים בזה, כל אחד בשורש נשמתו, שהוא המלכות, שתהיה בעמ"נ להשפיע, כדוגמת ז"א, שהוא נקרא, דכר, היינו משפיע. וזה שאומר "ולכלול כנסת ישראל, שהיא המלכות, בהקב"ה, שהוא ז"א", שע"י זה מתגלה מה שיש בהכלל, שהוא ז"א המשפיע, בהמלכות, שהיא הנוקבא המקבלת. שע"י היחוד מתגלה כל פעם פרט במלכות. ומשום זה נקרא מלכות פרט.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הרכוש הפרטי, שעל זה יכולים לומר, שזה שייך לאדם לבדו. ולפי מה שהסברנו, שאין לאדם בעולמו אלא כלים שהוא עשה, הנקרא כלים דהשפעה. רק זה שייך לאדם. אבל מה שנכנס בכלים דקבלה, זה לא שייך להאדם, היות שהכלי הזה הקב"ה עשה. לכן כל מה שנכנס בהכלים האלו גם כן לא שייך לאדם. ואין לאדם רק מה שהכניס בכלים דהשפעה. לכן קרח, שרצה לקבל בכלים שאינו שלו, היינו בכלים דקבלה, לכן גם כלים שלו, שהיה לו מהרצון להשפיע, גם כן אבד.