בענין מה שכתוב בשער הכוונות דרושי ראש השנה (דרוש
א')
עמוד ר"ז ד"ה ויראה לי[1]: "כי בכל ראש השנה חוזר
האצילות העליונה לכמות שהיה בתחילת בריאת העולם". הכוונה היא על בחינת המלכות
שהיא חוזרת לנקודה, יען כי בהיות שהעולמות חוזרים למצבם הקבוע, אז ז"א הוא
בבחינת ו"ק בלי ראש ואין לו מוחין וחסר לו ג"ר, ולהנוקבא חסר ט' תחתונות
ואין לה רק נקודת הכתר. ואז בבחינת הכלים היא דבוקה באחור ז"א כנגד החזה, ומצד
האורות היא נקודה תחת היסוד[2].
ובזה יובן ההבדל מהדין דראש השנה להדין דכל השנה, שאמרו
ז"ל (ראש השנה טז, א): "אדם נידון בכל
יום". דכל השנה כל אדם נידון לפי מדרגתו העומד בה, והמלכות שהיא השכינה
הקדושה משפיעה להעולמות מהארותיה שמושגים לה. ואז מי שלא התחיל לשוב בתשובה אי
אפשר לקבל ממנה כלום, יען כי אין לו כלי מוכן לקבל מאורות המלכות המשפעת לפי
מדרגתו, והוא עדיין לא התחיל לשוב. אבל ראש השנה הוא זמן שהמלכות חוזרת לנקודה,
ומתחילה להגדל ואז כל באי עולם יכולים להתגדל עמה ולקבל שפעה.
רק יש להבין, אם חוזרת לנקודה, הלא אין לה מה להשפיע למטה
ממנה, ולמה אנו עושין ראש השנה ליום-טוב. וחז"ל אמרו (ראש השנה יח,
א):
"'דרשו ה' בהמצאו' (ישעיה נה, ו) - אלו עשרה
ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים", שמשמע אדרבה, שראש השנה הוא זמן של אורות
מגולים.
והענין יובן עפ"י שנפרש היטב ענין צמצום א' וב', שהם
סוד דברי חז"ל (בראשית רבה יב, טו) "בתחילה
ברא את העולם במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, עמד ושיתף עמה מדת הרחמים",
אשר היות שהמלכות צמצמה את עצמה לא לקבל, אז אין לה שום דרך לקבל אור. ומה שמקבלת,
זה על ידי האור חוזר שהיא מעלה, דכשם שהוא עולה ממטה למעלה כך היא מתפשטת ממעלה
למטה, אבל עם זאת המלכות בעצמה אינה מקבלת רק אחר השיתוף דמדת הרחמים בדין, אשר
המלכות עלתה לבינה ועשתה צמצום במקום הבינה, אשר בזה יצאו אח"פ לחוץ ונמצא ה'
תתאה בעינים ויה"ו באח"פ, אשר כל אח"פ הם מקבלים כבר מהשפעת
המלכות, כי אפילו אחר כך כשנעשה זווג ע"ב ס"ג ויורדת ה' תתאה מן העינים,
הלא מטעם אין העדר ברוחניות נשאר שורש המלכות למעלה, וכל האורות המתפשטים לבינה
וזו"ן שייך כבר לבנין המלכות, אשר מזה יש כבר למלכות בנין גמור. ומבחי' בינה
וזו"ן שלה נתפשטו ג' עולמות בי"ע אשר בכל עולם יש עשר ספירות[3].
וזהו ענין זכירה וכתיבה, אשר ענין הכתיבה היא סוד העלאת
המלכות לבינה, שהוא ענין צמצום הב' אשר גם בהבינה שלט הצמצום, וגרם עניין של קטנות
בכל הפרצופין, אשר כל הזווגים נעשו בעינים ואין להם רק נפש רוח בכלים דגלגלתא
ועינים, ולמטה מעינים לגוף שהוא כבר למטה ממסך[4].
ונמצא סיום של כל הפרצופים הוא על הטבור, שאח"פ דראש נעשו לתוך ואח"פ
דתוך לסוף ואח"פ דסוף יצאו לגמרי מגוף הפרצוף. ונמצא התפארת שהוא הבינה דגוף
נהי' למקום סיום[5]. וזהו ענין יציאת הבינה לחוץ
מהמדרגה שזהו בחינת כתיבה שמרמז התעבות הדברים, כמו דיו המשחיר את הנייר הלבן[6]. כי בינה וזו"ן כבר נעשו
מצומצמים שהוא בחינת הכתיבה.
אבל יציאת הבינה
נעשה אודות בנה[7]. פירוש, כי על ידי זה יתכן
שז"א אשר הוא משרשו בחי' ו"ק גוף בלי ראש, והמלכות שהיא משרשה רק בחינת
נקודה וחסרה ט' תחתונות, אשר על ידי ירידת ה' תתאה שנעשה מזווג ע"ב ס"ג,
נמצא השגת הג"ר גם לז"א שהוא המקבל קודם המלכות, והשגת הג"ר
לז"א גורמת גם השגת ט' תחתונות למלכות. כי הלא שורשה נשאר למעלה בבינה, וכל
ההתפשטות ממקום נקבי עינים ולמטה הרי מקום המלכות היא, שזהו ה"זכירה"
לחיים. כי "זכור" בגי' ע"ב קס"א המרמז על זווג ע"ב
ס"ג (תע"ס חלק י' אות מח), היות שבחינת
ע"ב אין לו שום עירוב מה' תתאה, ולכן טפת ע"ב מוריד את ה' תתאה - שזהו
הזכירה לחיים אחרי ירידת מוחין דע"ב הנקרא 'חיים' - לבינה וזו"ן, שלכן
יש כתיבה וזכירה בבינה ובז"א ובנוקבא[8].
וענין 'גבורה שנעשה
למוח בינה להנוקבא בראשונה'[9], יען שכל המוחין דתוספות הם באים
ע"י עליית מ"ן מעבודת התחתונים, שבינה שבה להזדווג ולהמשיך חכמה מחמת
מ"ן דהתחתונים ולא מחמת עצמה, שזה נקרא חכמה שמתוך הדעת. בסוד "אין דעת
אין בינה אין בינה אין דעת" (אבות ג, כד), ונמצא דהדעת
קודם להבינה בסוד חורש מצ"ל[10], ולכן נרמזין גם כן (בשער
הכוונות הנזכר) בסוד ה' על י' שהה' קודם להי', היינו שהבינה ממשיכה החכמה.
ומה שאומר שהוא מרומז בי' דאלקים, היינו כי בשם אלקים מרומז
תנהי"ם שהוא קומת הנוקבא. והי' הוא בחינת בסוד חסד דמתגלה בפומא דאמה, ולכן
הי' דאלקים הוא בחינת החכמה המתגלית אפומא דיסוד.
ובזה יובן גם כן ענין הזכירה הנאמר אצל תחיית המתים, ואומר
שע"י שאנו רואים שהשי"ת זוכר יצוריו לחיים, נתאמת אצלינו גם שגופנו יקום
לתחיה ואומרים 'ונאמן אתה להחיות מתים'. הענין הוא, כי ידוע דהקליפות נקראים מתים
יען שאין להם אור החיות ואור החכמה[11], שסודו הוא "ימותו ולא
בחכמה" (איוב ד, כא). ומחמת צמצום א'
נתאחזו החצונים והקליפות בהמלכות, יען שצמצמה את עצמה מלקבל את האור העליון ובמקום
שאין אור דקדושה אז הקליפות נאחזים. וידוע שתיקונו דצמצום א' לא יושלם רק בגמר
התיקון, וטרם גמר התיקון כל הקליפות השייכות לחלל הפנוי דצמצום א' נקראות מתים כל
זמן שהמלכות הנגנזת לא תתגלה. שזהו בחי' הל"ב האבן העשירי, אשר ט' פעמים
ל"ב העולים רפ"ח נבררו, ול"ב העשירי יתברר בגמר התיקון בסוד הכתוב (יחזקאל
לו, כו)
"והסרותי את לב האבן"[12].
ומחמת הצמצום ב' שהמלכות עלתה למקום בינה נעשה אחיזה
לחצונים גם בז"א, אשר על ידי עבודתנו אנו מורידים את הה' תתאה וממשיכים את
המוחין דזכירה המכלים עיניהם של החצונים, ואנו נזכרים לחיים.
ובזה אנו רואים איך שהגם שהקליפה נתאחזה בנו, עכ"ז על
ידי הזכירה יצאנו ממנה ונתבטלה, בזה אנו מתמלאים תקוה ונאמנות שגם הל"ב
העשירי כשיבוא יומו יקויים והסרותי את לב האבן, ויכלה את הקליפות ויחיה את המתים,
ואותם שלא יכלו לקבל שום אור יקומו לתחי' ויושלם תיקונם לגמרי. ולכן אנו אומרים
תכף 'ונאמן אתה להחיות מתים' אחר 'זוכר יצוריו לחיים'.
[1]
וזה תמצית הדברים:
ויראה לי כי בכל
ר"ה חוזר האצילות העליונ' לכמות שהיה בתחילת בריאת העולם. וכבר ידוע דנוקבא
דז"א נפקא מתדבקא באחורי ז"א לעומת החזה כנגד ת"ת שבו, ובהיותם
בסוד אחור שהם דין נפקא מסטרא דגבורה, והמוח הקודם בראש היא גבורה שנעשה לה בינה,
ואח"כ חסד בסוד חכמה, בסוד ה' על י' סוד ה"י מאלקים. ולפי שהמוח הקודם
בראשה הוא גבורה סוד הדין, לכן נעשה הדין ביום זה, ולכן נקרא ראש השנה, כי גבורה
היא ראש השנה שהיא נוקבא דז"א הנקרא שנה, וגבורה היא ראשה, ונעשה בינה לה
לנוקבא דז"א, ונמצא שראש השנה הוא כנגד בינה דנוקבא דז"א שהיא גבורה,
וכנגדה נאמר אני בינה לי גבורה.
והנה בז"א יש
זכירה מצד חסד שיש בו, וכתיבה מצד גבורה שבו ע"י הבינה הנקראת כתיבה, וזכירה
שמצד החסד היא ע"י היסוד ברית קדש שממנו יוצאים הנשמות ומתגלה חסד בפום אמה
וממנו תוצאות חיים. ואנו מתפללים לשי"ת שיהיה מתגלה חסד עליון לא לצורך נשמות
כדרך הזווג, אלא לצורך חיים כדרך זווג חו"ב לצורך המלאכים, שהוא לצורך לתת
להם חיים נצחיים לבד, ולפיה נקרא חו"ב חיים, כי מהם תוצאות חיים למלך, ונקרא
חיי המלך כנזכר, וזהו מלך חפץ בחיים. והכוונה הוא, כמו שהמלך העליון שהוא ז"א
חפץ בחיים ומושך משם משך החיים לצורך עצמו, כך ימשיך משם חיים לנשמתינו ויתגלה חסד
ביסוד שמשם נשמתינו להמשיך לנו משם חיים, וזהו 'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים', וכל
זה בסוד הנשמות אשר בנו ואח"כ אנו מתפללים להמשיך משם חיים לגופינו בסוד
הכתיבה שהיא בינה גופא דחכמה עילאה. וזהו ענין הכתיבה התעבות הדברים כדמיון הכתיבה
להחיות הנפשות בגויתינו. וגם זה יהיה ע"י היסוד הנקרא ספר החיים כנודע, אלא
שזה בסוד פנימיות לחיי הנשמות, וזהו בסוד חיצוניותו להחיות הגוף. והנה חיות הנשמה
נמשך מחכמה לבינה היורד לחסד ומתגלה ביסוד, וחיות הגוף נמשך מבינה ויורד לחסד
ומתגלה ג"כ ביסוד. ומפני שחיות הגוף נמשך מבינה, אנו אומרים 'למענך אלקים
חיים' שהיא בינה כנודע.
[2]
בטעם הדבר עי' תלמוד עשר ספירות חלק טו אות ה' באור-פנימי.
[3]
הדברים מבוארים בהרחבה בפתיחה לחכמת הקבלה אות נח, ובפתיחה לפירוש הסולם אותיות
טו-כב נג-נו.
[4]
צ"ע כוונתו בדברים אלו, ונראה שרוצה לומר אשר מתחת העינים ששם עומדת המלכות
דראש, מתחיל להתפשט הגוף, שסיומו הוא בטבור, שם עומדת הפרסא המפסקת על אורות
דאצילות.
[5]
עי' תע"ס חלק י"ד אות ג' באור-פנימי שמרחיב בענין זה.
[6]
עי' תע"ס חלק א' הסתכלות-פנימית (אות
ל"ב), שהנייר החלק רומז על האור, והדיו על הכלי העב.
[7]
מבואר באריכות בתע"ס חלק טז אות פד, ועי' גם בחלק י' אות לג. שם מבואר האיך
ע"י הצמצום הנעשה בבינה, נעשו מוחין גם לז"א.
[8]
עי' תע"ס חלק י' הסתכלות פנימית אות יד.
[9]
עי' לשון שער הכוונות שהובא בהערה 63.
[10]
ענין חורש מצ"ל מובא בתע"ס חלק
יא אות קלט, ומבואר בתע"ס חלק י"ג עמ' א'שנג באור-פנימי שם. ומצוטט גם
בספר זה מכתב לב. ועניינו בקיצור הוא, שאע"ג שה'דעת' הוא תחת הבינה, מ"מ
מבחינת עליית מ"ן, התחתון שהוא מעלה המ"ן קודם, אע"פ שסדר ירידת
השפע הוא מהעליון לתחתון.
[11]
עי' פתיחה לחכמת הקבלה אות טז.
[12]
עי' במאמר ספירת העומר בטעם החילוק בין
רפ"ח ניצוצין לל"ב ניצוצין.