[1] בבא בתרא טז, א: "אמר רבא, בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו: רבונו של עולם, בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן בראת גיהנם, בראת צדיקים בראת רשעים, מי מעכב על ידך. ומאי אהדרו ליה חבריה: 'אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל' (איוב טו, ד), ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע - ברא לו תורה תבלין".

[2] בהקדמה לתע"ס אותיות מב-מג האריך בענין זה, ונביא מקצת מלשונו שם: "אם היה הקב"ה נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה, באופן, אשר למשל כל האוכל דבר איסור יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה ימצא בה התענוג הנפלא בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי אז מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור בשעה שהיה יודע שתיכף יאבד מחמתו את חייו, כמו שאינו מהרהר לקפוץ לתוך הדליקה. וכן מי פתי היה עוזב איזו מצוה מבלי לקיימה תיכף בכל הזריזות, כמו שאינו יכול לפרוש או להתמהמה על תענוג גדול גשמי הבא לידו, מבלי לקבלו מיד בכל הזריזות שביכלתו. הרי, שאם היתה לפנינו השגחה גלויה, היו כל באי העולם צדיקים גמורים... וגם היו דבקים בו ית' בתכלית האהבה, כי ודאי לכבוד גדול היה זה לכל אחד ממנו להתידד ולהתאהב בו ית' בכל לב ונפש ולהדבק בו תמיד בלי אפילו הפסד רגע. אלא מתוך שאינו כן, אלא 'שכר מצוה בהאי עלמא ליכא' (קידושין לט, ב), גם אין עוברי רצונו נענשים כלל לעינינו, אלא השי"ת מאריך אפים להם, ולא עוד אלא שלפעמים נדמה לנו ההיפך ח"ו... הרי שהבנת השגחתו ית', היא הסיבה לכל טוב. ואי ההבנה, היא הסיבה לכל רע".

[3]במקומות אחרים ביאר שיצר הרע עניינו בכללות הרצון-לקבל, ויצר הטוב הוא הרצון להשפיע. עי' הסולם בראשית-א אות רכא; מאמרי הרב"ש חוקת תשמ"ד, ועוד. ובמאמר מד כתב: "יצר הרע הוא כוחות הגוף והתעוררותם, ויצר הטוב הוא כוחות הנשמה והתעוררותה".

[4] דברים לא, יז-יח: "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים".

ובהקדמה לתע"ס אותיות מו-מט מבארו: "וכשתסתכל בדברים תמצא, שמתחילה כתוב 'וחרה אפי וגו' והסתרתי פני' וגו', דהיינו הסתר אחד, ואחר כך כתוב, 'ומצאוהו רעות רבות וצרות וגו' ואנכי הסתר אסתיר פני' וגו', דהיינו הסתר כפול". הסתר אחד: "בעת שמקבלים יסורים ומכאובים בעולמו ית', הרי נבחן זה לאחורים של השי"ת. כי הפנים שלו, דהיינו מידת טובו השלמה, נסתרה מהם לגמרי, שאין מנהג זה מתאים לשמו ית'. ודומה לרואה את רעהו מאחוריו, שהוא עלול להטיל ספק ולחשוב אולי אחר הוא". הסתר כפול: "שאפילו אחוריו יתברך אינם נראים ח"ו. כלומר, שאינם מאמינים שהשי"ת כועס עליהם ומענישם, אלא תולים חס ושלום זאת במקרה ובטבע ובאים לידי כפירה בהשגחתו יתברך בשכר ועונש".

[5] מובא במאמר מבוא אות ו.

[6] קושיה זו מובאת בהרחבה במאמר מבוא אות ז.

[7] משל זה כתבו רבינו בצד הכת"י בב' אופנים נוספים:

א. מלך בשר ודם היה לו בן אחד פקח והשני טפש. קודם פטירתו פחד על הטפש אשר בני המדינה לא יאנו ויטעהו לקחת כל רכושו חצי הירושה. מה עשה, קיבץ כל אוצרותיו ונתן לאחד הפקח, אלא רק אוצר המלח נתן להטפש.

ב. למלך שהיה לו ב' בנים וכו' והיה הטפש מתבזה [לקבל] לחמו מהחכם, וכמה כסף שהיה נותן להטפש היה מאבד הכל ביום אחד. מה עשה, נתן צו שאסור למי שהוא לסחור במלח חוץ מלבנו הטפש. מסר בידו המחצבה של מלח, ולא היה יכול לאבד אותו כי רב הוא, והיו מוכרחים כל בני המדינה אליו, כי היאכלו תפל בלי מלח?

[8] רומז לתורה שהיא התבלין שבלעדו אי אפשר להנות כלל מהאור. כמובא לעיל הערה קכג הגמרא בבבא בתרא "ברא לו תורה תבלין" בהערה ב. וכ"ק אדמו"ר הרב"ש זצ"ל ביאר בכמה מקומות (עי' מאמר חוקת תשמ"ד ועוד): "בראתי יצר הרע" – זהו הרצון לקבל שבו תלויה מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, שהרי אם אין השתוקקות לקבל – אין תענוג מהאור, אולם אי אפשר ליהנות ממנו מחמת הפירוד מהמאציל שהוא רצון להשפיע, ועל ידי תורה תבלין הממתק את היצר הרע בעל מנת להשפיע, אפשר לקבל בלי פירוד מהמאציל. ונמצא שאין ייעוד התורה לבטל את היצר הרע, אלא למתקו כעין מלח לתבשיל.