תוכן

י"ב אדר תש"ג
קודם החטא היה הגוף של האדם ממלכות דבריאה ונר"ן שלו מאצילות. ואחר שחטא, נפל בחי' הגוף שלו לבחינת משכא דחויא, שהוא הקליפה דבחינה ד', המכונה עפרא דעולם הזה. ובתוכה מלובש גוף הפנימי מקליפת נוגה, שהוא חציו טוב וחציו רע. וכל המעשים־טובים שעושה הוא עושה עם הגוף הזה דנוגה, שעל ידי התורה ומצוות שעושה הוא מחזיר הגוף הזה שיהיה כולו טוב, והמשכא דחויא מתפרד ממנו, ואז זוכה לנר"ן דקדושה לפי מעשיו.
קשר נר"ן של האדם אל הספירות: עצם הנר"ן של האדם הם מבחי' מלכות של ג' הספירות בינה וזו"ן שבכל עולם מאבי"ע. ואם זכה לנר"ן דנפש, הוא מקבל מג' בחינות מלכות דבינה וזו"ן דעשיה. ואם הוא זוכה לנר"ן דרוח, הוא מקבל מג' בחינות מלכות דבינה וזו"ן דיצירה וכו'. עד שזוכה לג' בחינות מלכות דבינה וזו"ן דאצילות.
וזה ענין, "אין אדם מחשב אלא מתוך הרהורי לבו", שכל הגוף נבחן לבחינת לב. הגם שאדם כלול מד' בחינות: דומם צומח חי מדבר, מכל מקום כולם נרשמים בלב. לכן כיון שאחר החטא נפלה בחי' גוף של האדם לבחי' משכא דחויא, שהוא הקליפה דבחינה ד' המכונה עפרא דעולם הזה, לכן כשהוא מחשב, כל מחשבותיו הם של בחי' משכא דחויא. וכשהוא מתגבר ע"י סגולת תורה ומצוות עמ"נ להשפיע, המה מזככים גופו. ז"א שהמשכא דחויא מתפרד ממנו, והפועֵל הקודם של התורה ומצוות שהוא קליפת נוגה, שהוא בחי' גוף הפנימי, שהיה מקודם חציו טוב וחציו רע, נעשה עכשיו לכולו טוב, היינו שבא עכשיו לבחי' השתוות הצורה. ואז זוכה לנר"ן דקדושה לפי מעשיו. ז"א מקודם לבחי' עשיה דקדושה, ואחר כך כשהוא מברר את העשיה דקדושה, אזי הוא זוכה ליצירה דקדושה וכן הלאה.
היוצא מזה, שבכל פעם נעשה לו בנין אחר בלבו, זאת אומרת מקודם היה הגוף הפנימי מקליפת נוגה, שהיה חציו טוב וחציו רע, ואח"כ נעשה הגוף הפנימי שלו מבחינת שכולו טוב.
נמצא כמו שמטרם שנזדכך מבחינת משכא דחויא, היה מחשב ומשכיל רק מבחי' מה שלא היה לו עצה אחרת אלא מה שיש בלבו. מבחי' אלו הוא יכול להשכיל ולחשוב ולא מדבר אחר וזה דבר הכרחי. כמו כן כשהוא זוכה לבנין אחר, דהיינו לבנין דעשיה דקדושה או דיצירה, אזי הוא מוכרח לחשוב ולהשכיל רק מבחי' בנין הזה ואין לו עצה אחרת.
ולפי זה נמצא שאין לתקן המחשבה, אלא הלב, היינו לישר את ליבו, לתקן שיהיה בעל מנת להשפיע, ואז ממילא כל מחשבותיו יהיו מוכרחים להיות טובים. יען שהבנין של הלב הוא אחרת לגמרי, שהוא בנין דקדושה. ואז זה הכלי המוכן להשרות בו אור העליון, וכשהאור העליון מאיר בכלי הזה, אזי הוא מקיים ומחזיק את הכלי ההוא.
ונראה לי שזה פירוש "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה". שעל ידי אור התורה הוא בא לכלל מעשה. דענין עשיה היינו שצריך לעשות בנין אחר בהלב.שמקודם היה הלב בחי' משכא דחויא, שהוא מבחינת רצון לקבל, והוא צריך לעשות עכשיו בנין שיהיה מבחי' הקדושה היינו שיהיה לו רצון להשפיע. והגם שהוא משתדל לזכך את לבו, מכל מקום בנין הלב בעינו עומד. נמצא שהגם שהוא עוסק בבחי' "עושי דברו", אבל עדיין אין זו שלמות, משום שבמצב זה אין הוא יכול להחזיק במעמד זה. אבל בזמן שהוא זוכה לאור התורה, אזי האור הזה משנה את כל בנין גופו של הלב, שכח הגוף הקודם נפרד ממנו, שהמשכא דחויא מתפרד ממנו והגוף הפנימי מקליפת נוגה נעשה כולו טוב. נמצא שהתלמוד מביא לידי מעשה, ז"א שיכול לקיים את המעשה הקודם. שמקודם שהשיג את האור תורה, לא היה יכול בשום אופן להחזיק את העשיה הקודמת, ועכשיו הוא מחזיק אותם. וז"ס רועי מקנה אברהם, שכל הקנינים יהיו רק לפרנס את בחי' אברהם, היינו בחי' עושי דברו.