קנאה
מה
שהאדם אינו מפקיד מהונו לאינו מכירו, אינו מטעם שמא יקחו לעצמו, אלא מטעם שמא יחסר
לו. ולכן לנאמן לו ילווה הונו ואינו דואג שמא ירויח בהונו, מטעם דזה נהנה וזה לא
חסר. וממש כמו כן ברוחני, לא יאמין בשבחו של חבירו, לא מקנאה במה שלחבירו, אלא
מקנאה והרגשה בחסרון של עצמו, כי כל השבח שבמציאות לאחרים גורם לו חסרון
ודאגה על קנית השבח הזה, ולכן מאמינים בקל בשבח מתים, מפני שאינו בעולם הזה,
ובחינה שאינה במציאות אינה גורמת חסרון שידאג למלאותו, אבל בחי וסמוך לו במציאות
מתקנא כנ"ל. ובכלל, אין שום תנועה באדם מחמת חבירו, דהיינו בשיעור ישות של
אוצר חבירו, אלא שאור יוצא מישות שבחבירו ומכה על המסך של עצמו הנגרע מאותו הישות,
וזה כאב גדול, וזה נקרא קנאה.