תוכן

בני שעיר ובני פארן לא קבלו את התורה העצה של נעשה ונשמע. היינו שעל ידי העשיה יבוא לשמיעה, היינו שהגוף יסכים. וענין הכפיה היינו על ידי התענוג, שלא היה להם ברירה אחרת והם היה יכולים להרגיש את התענוג על ידי קבלת העשיה. מה שאין כן האומות העולם, שלא היה להם הכשרה הזו של עשיה, לא היו יכולים להרגיש את טעם של תורה ומצוות.
וענין מודעא רבה לאורייתא, היינו שהיה על ידי הכפייה ובליעה, שלא מרגישים את התענוג, יש להם ברירה לחזור, וקיימו וקבלו, היינו בבחינת בחירה, היינו מאהבה בלתי תלויה בדבר.
ענין ט"ו בשבט
הנה ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות. ראש השנה הוא זמן של דין, שהוא לשבט או לחסד. חודש שבט הוא חודש חמישי מחודשי החורף, שהוא ספירת ההוד, שהוא זמן של דין, היינו שפעמים הוא בחינת דוה או הוד. וזהו לשבט או לחסד. והגם שהספירות מתחילות מחסד, כמו שכתוב כי אמרתי עולם חסד יבנה, אבל צריכין להמשיך את החסד עד ההוד, שאז הוא גמר מלאכה, היינו שאין שלימות החסד עד שיתמלאו כל הה' כלים. ורק אז נקרא הברכה של החסד, שאז זוכין לאכול את הפירות.
אאמו"ר זצ"ל אמר, שלכן אוכלין פירות בראש השנה לאילנות, מטעם שכל ההיכר בין קדושה לסטרא אחרא הוא רק בפירות, כמו שכתוב בזהר הקדוש, אל אחר אסתרס ולא עביד פירי, שענינו הוא, שמתיבש מקורם ואינם עושים פירות לברכה, שהוא פריה ורביה, בתורה ומעשים טובים. מה שאין כן מי שהולך בדרך הקדושה, יש לו תמיד פירות לברכה, ויש לו תמיד פריה ורביה בתורה, ומעשים טובים. וזה על ידי שממשיכים את מדת החסד למדת ההוד. ולכן בחדש החמישי, שהוא בחינת הוד, ובזמן שהחדש הוא במילואו, אזי הוא ראש השנה לאילנות, שהוא בחינת עץ עושה פרי.
על עץ עושי פרי אומר הכתוב, ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי. ופרש"י, שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ דשא עשב, מזריע זרע למינהו, ועץ עושה פרי. ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו, נפקדה גם היא על עונה, כמו שכתוב ארורה האדמה בעבורך.
המפרשים הקשו:
א) איך שייך לומר שהארץ לא שמעה בקול ה', וכי הארץ היא בעלת בחירה?
ב) ומדוע לא נענשה תכף באותו זמן, שלא צייתה להקב"ה, אלא שנענשה ביחד עם אדם הראשון?
ויש לומר, להבין את הנ"ל על דרך העבודה, את הסדר שהוכן עבור האדם להגיע לשלמות המטרה.
הנה הארץ מרומזת לאדם, כמו שכתוב בזהר הקדוש, עיקרא דארעא בני נשא אינון.
הנה תכלית הבריאה היתה שהאדם יעסוק בתורה ומצוות לשמה, כמו שכתוב, כל הנקרא בשמי לכבודי בראתי וכו', היינו שיעסוק לשמה, לכבוד ה' יהיו כל מעשיו. ופרשו בזהר, כל הנקרא בשמי, דא אדם, דקב"ה ברא לי בשמיה דכתיב, ויברא אלקים את האדם בצלמו.
ויש לשאול, איך יכולין לומר צלם ה'? אלא אדם, היינו אתם קרויים אדם ולא אומות העולם, משום שכל מה שעובדים לגרמייהו הוא דעבדין.