תוכן
קח)
מהו ענין ביאת החלב בדדים בתחלת ימי העיבור. הנה כל פרצופי אצילות מבחינת מוחין הקבועים בהם, לא יצאו כפי מדרגתם עצמם, אלא כל אחד יצא במדרגה אחת למטה ממנו. כי א"א שהוא בחינת כתר, יצא במדרגת ע"ב. ואו"א שהם מדרגת ע"ב יצאו במדרגת ס"ג. כנודע, שא"א לקח ע"ב דמ"ה, ואו"א לקחו ס"ג דמ"ה. אמנם ממדרגת עצמם, נשארו כל אחד בבחינת ו"ק, דהיינו בששה כלים חג"ת נה"י בלבד, וחסרים ג"ר מבחינת האורות ונה"י מבחינת הכלים.
והנה כדי להוליד לזו"ן, צריכים או"א להשיג בחינתם עצמם, דהיינו לקומת ע"ב, כקומת א"א דקביעות, כי אין זווג דהולדה אלא מבחינת ע"ב, כנודע. אמנם אין להם מבחינת א"א אלא חג"ת נה"י לבד, כי המה מלבישים אותו מגרון ולמטה, כנודע. ולפיכך צריכים ב"פ עלאין וב"פ אמצעים דחג"ת דא"א, לעלות ולהעשות לבחינת חב"ד דקומת או"א. וב"פ עלאין דנו"ה דא"א, עולים ומתחברים עם ב' פרקים התחתונים דחג"ת דא"א שנשארו, להיות חג"ת דאו"א. ופרקין האמצעי' עם פרקין התחתונים דנו"ה דא"א, נשארים לבחינת נה"י דקומת או"א. דהיינו ממש ע"ד התחלקות ו"ק דז"א, בשעה שהוא משיג מוחין וג"ר, והבן היטב.
ונתבאר, אשר לעת הזווג לצורך העיבור דז"א, הכרח הוא שב"פ עלאין דנו"ה דא"א יעלו לבחינת חג"ת דאו"א. ותדע שאלו הב"פ דנו"ה נעשו שם באו"א לבחינת דדים, אשר אח"כ לאחר שנולד ז"א, הוא מקבל משם בחינת המוחין דיניקה שלו. כמ"ש בחלק י"ב בע"ה.
וז"ס ביאת החלב בהדדים בתחלת ימי העיבור. כי תכף בתחלת הזווג לצורך העיבור, הכרח הוא שכבר עלו ב"פ עלאין דנו"ה דא"א להעשות חג"ת לאו"א, וע"כ תכף הגיע לשם החלב. שז"ס דם המתהפך ונעשה לחלב. כי האורות דנה"י מכונים בשם דם, להיותם מבחינת מסך דסיום, והאורות דוממים שם. כלומר שאינם יכולים לעבור עוד ולהתפשט, אלא שנפסקים בהארתם, וע"כ הם מכונים בשם דם. אבל עתה כשב"פ עלאין דנו"ה עולים ונעשים לחג"ת, הרי קנו בזה בחינת השפעה והתפשטות, בבחינת חלב. (אלף ל"ג
אות מ"ד). [עי'
באו"פ]
