תוכן

ענין שאומרים שצריכין לקבל התורה בשתי ידים. הנה הפ' אומר אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד [משלי ג' טז']. בענין אריכות ימים ע"ד המוסר הוא שאין לו הפסק מעבודת ה' אלא תמיד הוא בדביקות ה'. וטעם הענין, ימין נק' בחי' חסד, שהענין הוא ביטול המציאות, שהוא רוצה רק לעשות נ"ר לה'.
וענין מציאות מתפרש בשני אופנים: א' בגשמיות, וב' ברוחניות. שענין גשמיות הוא פשוט שעובד ה' במס"נ. ומציאות ברוחניות הכוונה החיות והתענוג שהוא מרגיש בעת עבודתו.
ובזמן שכוונתו היא לש"ש, אז הוא רוצה בביטול המציאות, דהיינו שמסכים לעבוד ה' בלי שום חיות ותענוג, ממש ביטול מציאות הרוחניות, שאז בטח שאין לו שום תמורה עבור עבודתו. לכן הוא בטוח בעצמו שעובד ה' רק בעמ"נ להשפיע שנק' בחי' חסד.
וממילא שא"א לו להיות איזו ירידה בעבודתו, שכל הירידות באות מסיבת שאין לו תענוג וחיות, לכן הוא לא יכול להמשיך בעבודתו. משא"כ אם הוא מסכים לעבוד במצב כזה, ועוד שהוא משתוקק לזה, ממילא א"א לו להיות בחי' הפסק בעבודה. וזה נבחן לאריכות ימים.
ובזה יש לפרש, ונפשי כעפר לכל תהיה, שהנפש שלו, היינו בחי' החיות המלובשת אצלו בתורה ומצות, תהי' בביטול המציאות, שהיא בחי' עפר, שאין בזה שום טעם. לכל תהי', שענין לכל הכוונה בין לבחי' תורה ובין לבחי' מצוה. והוא מסכים להגיע לבחי' ביטול כזה. ומי שמגיע לידי מדרגה כזו, א"א להיות לו בחי' הפסק בעבודת ה', שנק' בחינת יום, וזה נבחן לאריכות ימים.
ומשמאלה עושר וכבוד, שזה קו שמאל, שענינו קיום המציאות. שענין כבוד נק' בחי' נשמה, כמ"ש בשער הכוונות על מ"ש ובכן תן כבוד לעמך. ועושר נק' בחי' תורה, כשרז"ל (נדרים מא.) אין עני אלא בדעה. וזה נק' בב' ידים. ואז התורה בבחי' קו האמצעי אצלו.