תוכן

ב"ה כ"ה אדר תש"ב מפי מוהרי"ל שליט"א
שאל אותי על שלום דודתי מרת רחל ע"ה, ועניתי כי היא נמצאת בהאקטאבע האחרונה. ואמר - כי מכל העולם ומכל מה שמתרחש בו, אפשר למצוא את דרכי העבודה לה'. ובראותינו איך שהאנשים כל כך שבורי הלב הם ורצוצים, להיות שיש איזה חולה בביתם ח"ו, והם מתפללים לה' מתוך לב נשבר ונדכא באמת, מזה צריכים ללמוד - איך צריכים להיות שבורים ורצוצים בזמן שאנו יודעים שהשכינה הקדושה היא בגלות, ונמצאת בבחינת חולה, וצריכים לבקש ע"כ רחמים שהקב"ה יפדה את השכינה.
ואמנם כן כי "לית אתר פנוי מיניה", וזה רואים הצדיקים הגדולים. ולכן המנהג שבאים אל הת"ח ונותנים פתקאות ופדיונות לעורר רחמים, ומזה לומדים הצדיקים עד היכן צריך להגיע הצער הגדול של גלות השכינה. ואולם הצדיקים, שהם כבר בבחינת הפנים, רואים מכל זה איך שלית אתר פנוי מיניה, וכל הנהגות העולם הן ע"י הקב"ה. אבל שאר האנשים שלא באו עדיין, ולא נכנסו עדיין להיכל הקודש, הם בבחינת אחורים, ולכן צריכים להיות בבחינת "עושי דברו", ולקחת מכל הוויות העולם רמיזו דחכמתא.
ואמר בשם מורו הק' אדמו"ר מאיר שלום מקאלושין ז"ל, שפירש כזה: "אדון עולם אשר מלך, בטרם כל יציר נברא", ונמצא מזה שלא היתה שום מציאות אחרת בעולם רק מציאותו ית"ש, וממילא לא היה שום הפסק באחדותו ית"ש. "ולעת נעשה בחפצו כל", היינו שכבר נעשתה המציאות, וגם אני הוא בתוכם, והרי אני מפסיק ח"ו באחדותו ית"ש, ולכן מה העצה היעוצה? "אזי מלך שמו נקרא", כלומר שעלי להמליך אותו ית"ש, ועי"ז לא אהיה למפסיק.
וזה "רוח האדם העולה למעלה, ורוח הבהמה היורדת למטה", כי צריך האדם להעלות הכל לשלמעלה, שכל אהבתו ויראתו יהיו לה'. וכשם שאין לאהוב זולתו ית"ש, כן אין לירא משום דבר רק מה'. וכמו שצריך להיות שגופים אחרים לא יפסיקו בעבודתו לה', כן גם גופו עצמו לא יהיה מפסיק בעבודה. ובזה האופן הוא רוח האדם העולה למעלה, כי כל כוונתו היא לצורך השכינה. אבל רוח הבהמה יורדת למטה. ובהיותו רוצה שאיש הזה תהיה לו רפואה למשל, הרי הוא כי בהיות שבזמן שהאדם מצטער שכינה מה אומרת "קלני מראשי" (סנהדרין מד). שבאמת עיקר כוונתו היא לצורך הגשמיות, ומוריד לזאת הקדושה לצרכים הגשמיים. וזה "רוח הבהמה היורדת למטה", ולכן צריך להיות דוקא הצער מצער השכינה.
ומפני ש"לית אתר פנוי מיניה" יכול הצדיק להעלות הכל לגבוה, ועל זה אמרו ז"ל - כי שיחת חולין של ת"ח צריכה לימוד. כי הצדיקים שזכו לאור הפנים אזי אפילו בהדבורים הפשוטים והגשמיים הם רואים ומכוונים צרכי גבוה, אבל זוהי מדרגה היותר עליונה.
וע"ז אמרו ז"ל: כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים. כי השכינה הקדושה בעת הגלות נקראת חולה, והעצה לבוא לפני חכם, המרמז להקב"ה. כי אין השגה בהקב"ה, רק ע"י שמותיו ית"ש. ונקרא חכם ע"ש השפע – אור התורה, וכמו שנקרא גבור ע"ש הגבורה. ולכן ע"י אור התורה יכולים להעלות את השכינה הקדושה.
וזה היה דבורו והנהגתו של האדמו"ר מקאלושין ז"ל, כי אמר כך הוא הטעם להתפלל באיחור זמן רב, היות כי אדון עולם וכו'. וכנ"ל, ובכדי שלא יהיה הפסק לכן "אזי מלך שמו נקרא", ואזי מכין עצמי לקבל עלי עול מלכות שמים, וזה נמשך זמן רב. וכשאני רואה שעדין רחוק אני מקבלת עול בשלמות, לכן אני אומר, ואחרי ככלות הכל, שמו נקרא, כי סוף כל סוף כל הנבראים - יהיו מי שיהיו, אם ע"י גיהנום או ע"י תשובה יבואו להשלימות, כי לא ידח ממנו נדח, ובאופן כזה אני מתחיל להתפלל.
וזוהי דרך נפלאה, כי באמת כך הוא - שאפילו הצדיקים היותר גדולים אינם יכולים לבוא להדביקות האמיתית באשר הוא שם, כי הלא הם זמניים והווים, אבל כשהם מתכללים בתכלית הכל הרי זה נצחיים ובאים לנצחיות. ואפילו משה רבינו ע"ה הוכרח לבוא לזה, כי מה הוא נחשב לגביו ית"ש, ואם נמלה תרגיש איזה גדלות, הרי כי אפילו נמלה איננה. ולכן עומדים הם לפני השי"ת רק בהתכללות, שזהו הדביקות בהנצחיות.
ולכן נאמר "ואחרי ככלות הכל", כי השכינה הקדושה מצד הפנים נקראת כלה, ומצד בחי' האחורים נקראת תכלה, ע"ש "כלתה נפשי".