תוכן

פנחס תשמ"א

א) הזה"ק מתרץ על מה שהי' צריך להיות צווי לכהונה גדולה, כמ"ש תחת אשר קנא לאלקיו, משום שכל כהן שהרג את הנפש הוא פסול לכהונה לעולם. כי הוא פוסל ודאי את המדרגה שלו. ומפרש בהסולם (דף ז' אות כ"א) כי הכהונה היא חסד, והריגת נפש היא הפוכו. ופנחס כיון שהרג את זמרי וכזבי נפסל מן הדין להיות כהן, ומשום שקינא להקב"ה הי' צריך לתת לו מחדש כהונת עולם לו ולזרעו וכו'.
וי"ל אם כהן הוא מדרגת חסד, משום שהוא צריך להיות עוסק בקרבנות, להביא כפרה על כל אחד ואחד מישראל, משום שכל החטאים באים מבחי' הכלי קבלה. ולכן הכהן, שהוא מדת החסד, שהוא כל ענינו להשפיע, לכן יש בידו הכח להכניס בחינת התקרבות, הנקרא בחי' השתוות הצורה, שהחוטא יקנה לעצמו בחינת חסד ע"י מעשי הקרבנות.
משא"כ כשכהן הורג את הנפש, כי כל רציחה באה דוקא עי"ז שהאדם רוצה לקבל נקמה ממי שהוא מיצר לו. ועוד, כי המיתה היא ההיפך מהחיים, שקדושה נקראת חיים. וכשהוא עושה מעשה שהוא היפוך מהחיים הוא דבוק בהקלי'. ואיך הוא יכול לקרב את החוטא לקדושה, שהיא בחינת חיים. וכיון שכל הכפרה שהאדם מביא, היא רק בכדי להדבק בחיי החיים, שזהו ענין של השתוות הצורה.
א"כ י"ל מדוע נתנה לו אח"כ את הכהונה, משום שקינא להקב"ה. אבל מדת החסד נפגמה אצלו.
ויש לפרש, כי כאן אשר קנא להקב"ה, הלא הוא ידע שהוא צריך להיות כהן, שהוא בן אלעזר בן אהרן הכהן. וחשיבותו של הכהן היא דבר גדול מאוד. כי דבר אחד אנו רואים, שהכהן יכול לכוון את השם בקדשי קדשים, משא"כ אדם אחר. שהוא בחי' היחוד של "עשן", עולם שנה נפש. כנודע שעולם הוא בחי' מקום, שהוא דוקא במקום קדשי קדשים. שנה זהו זמן, שהוא דוקא ביום הכפורים. ונפש זהו כהן גדול. שדוקא ע"י היחוד עולם שנה נפש הי' יכול לכוון את השם המפורש. ועוד הרבה דברים יש יתרון לכהן גדול.
ופנחס, בזמן שראה מה שנעשה בישראל, הוא הלך ועסק אז במדת החסד, שהיא בחינת כהן, שכל כוונתו היתה רק להשפיע, אעפ"י שידע שיפסיד את הכהונה. וגם חייו הגשמיים הי' בסכנה, ועשה מעשה של השפעה לטובת הכלל, בכדי שהכלל יהי' ניצול מהסכנה שהי' אז. נמצא לפי"ז, שעסק אז דוקא במעשים של השפעה ולא של קבלה, לכן נתנו לו בחזרה, מטעם שהרציחה לא היתה מעשה של היפוך מחיי החיים. אלא ע"י המעשה של חסד, כולם יראו וילמדו ממנו להיות נדבקים בחיי החיים. וזה פירוש אשר קנא לאלקיו.

א) בזוה"ק דף ס"ג אות ק"פ ובהסולם כתוב: הושע עבדך אתה אלקי שמח נפש עבדך תנה עוזך לעבדך. ג' פעמים נעשה דוד עבד בתהלה הזו, שהוא כנגד ג' פעמים שהעמידו בעלי המשנה שהאדם צריך להיות עבד בתפילה. בברכות ראשונות צריך להיות כעבד המסדר שבחים לפני רבו. באמצעיות כעבד המבקש מתנה מרבו. בברכות אחרונות כעבד המודה לפני רבו על המתנה שקיבל ממנו והולך לו.
הנה כאן יש סדר עבודת האדם. כי מתחילה האדם צריך להאמין בה' למעלה מהדעת, ולסדר שבחים לפני רבו, שפירושו שיהי' מרגיש א"ע לשלם בתכלית השלימות. כי זה ידוע, כפי שאדם מרגיש שחבירו נותן לו מתנות, בשיעור הזה הוא משבח אותו. וכמו"כ בשיעור שמרגיש גדלותו של חבירו, בשיעור זה הוא יכול לסדר השבחים. דהיינו אם הוא מרגיש שחסר לו משהו ויש ביד חבירו למלאותו, תיכף נפסק ממנו הכח להלל ולשבח את חבירו.
אי לזאת, כשאדם מתחיל בעבודתו, אז מוכרח ללכת באמונה למעלה מהדעת שלא חסר לו שום דבר, אלא שרבו מילא את כל משאלותיו. ואז הוא נקרא שלם, ואז השלם יכול להתחבר בהשלם. משא"כ כשהוא בעל חסרון, אין החסר מתחבר אם השלם.
ואח"כ הוא יכול לסדר חסרונות כעבד המבקש מתנה מרבו, שאז הוא מבקש צרכיו, היינו שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואל יתעלם משום חסרון שיש בו. אלא אדרבא, כפי שמרגיש חסרונו, באותו שיעור הוא יכול להתפלל שרבו ימלא משאלותיו. ואז כל התלמיד המרבה לשאול, הרי זה משובח.
ואח"כ לבסוף אסור להשאר בחסרון. אלא הוא צריך עוד הפעם ללכת בדרך אמונה למעלה מהדעת שהוא שלם בתכלית השלימות. וז"ש כעבד המודה לפני רבו על המתנה שקבל ממנו, והולך לו. שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת שכבר קבל כל משאלותיו, המכונה "מתנה". וע"ז הוא מודה לו לרבו ע"ז, כי אסור לאדם לחיות בפרוד, היינו שיש לו טענות לרבו שהוא לא נותן לו מה שהוא מבקש. לכן אסור לו לאדם שיהי' בחסרון, ותמיד הוא צריך להיות בשמחה. אבל בכדי שיהי' לו כלים לקבל, אז הוא צריך לעורר החסרונות.
וזה נקרא אצל קרבן עולה ויורד ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים. היינו שבין ידיעה לידיעה אז מותר לראות את ההעלם, היינו שאין לו שום התגלות מבחינת האמת, שהוא ירגיש שעבודתו רצויה לפני רבו.
היוצא מזה, שאין לגלות שום חסרון בתורה ועבודה לעצמו, אלא תמיד הוא צריך ללכת למעלה מדעת שהוא שלם בתכלית השלימות. ובאמצע הוא יכול לשאול את משאלותיו, כפי שעיניו רואות, שיש לו רק חסרונות. אבל אח"כ הוא צריך להאמין כאילו כבר קבל כל משאלותיו ומודה לרבו על כך. אז הוא יכול להיות בשמחה על זה שהוא שלם. נמצא שכל שלמותו נבנית על אמונה. וחסרונותיו נבנים על ידיעה, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.