תוכן

ד) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. דע, כי ציון היא נקודת ציון שביסוד הנוקבא. ולפי שהוא חלל והאורות מתגלים שם, הוי אחיזה לחיצונים, ולכן אמר שבמשפט ובדין שעושים בני אדם בעה"ז, גורמים שתפדה, ודוחין משם החיצונים. אבל עדיין אין זה אלא כדי שלא יתאחזו בה לבד, ותהיה נכרת שם במקומה, ולא תעלה עדיין למקומה הראשון ותצא מביניהם מכל וכל. אבל כדי להוציאה מביניהם, ולהעלותה ולהשיבה אל מקומה הראשון, צריך שיעשו בני אדם בעה"ז צדקה לעניים, שהוא לפנים משורת הדין. וזהו ושביה בצדקה, להשיבה אל מקומה, בצדקה: צריך צדקה, ובזכות הצדקה תשוב למקומה. והנה משפ"ט עולה בגימטריא ת"ל ע"ה, דהיינו ה"פ אלהי"ם שהם החמשה גבורות. והנה אלו הה' גבורות, כשהם ביסוד אימא, הם נקראות צדק"ה: צד"ק ה' עילאה, וכשהם בז"א הוא משפט, ואחר שיורדים לרחל הם צדק. ולכן אמר ציון, דהיינו רחל. במשפט, שהם הגבורות דז"א, תפדה. כי לעולם צריך אל הפדיון להיות בגבורות, להנקם מהאויבים. אבל לא תוכל להיות נפדית ע"י הגבורה שלה, כיון שהיא בגלות בעונותינו, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ולכן צריך הגבורות שלו לפדותה. אבל להשיבה אל מקומה הראשון, וזהו ושביה, צריך צדקה, דהיינו הגבורות דאימא עילאה.