תוכן

ובחרת בחיים (ירושלמי קדושין פ"א ה"ז). תניא ר' ישמעאל, ובחרת בחיים זו אומנות. מכאן אמרו חכמים, חייב אדם ללמד את בנו אומנות, ואם לא למדו חייב ללמד א"ע, מ"ט, למען תחי' אתה כתיב. וצ"ל מ"ט אין בני הישיבה לומדים א"ע אומנות, הלא הם דרשו מפ' ובחרת בחיים, שזוהי מצוה על כל ישראל.
ובקידושין ל' ע"ב, אחז"ל, ללמדו אומנות מנ"ל, א"ר חזקי' דא"ק ראה חיים עם אשה אשר אהבת. עם אשה, אשה ממש, כשם שחייב להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות. אם תורה היא, כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות.
משמע מכאן, כמו שהחיוב להשיאו אשה, וכמ"כ ללמדו תורה הוא על כל אדם, כמ"כ חיוב הלימוד של האומנות ג"כ על כל האדם. א"כ מדוע לא לומדים בכל הישיבות אומנות ג"כ, לכל הפחות שעה, שחייב ילמדו אומנות ויקיימו עשה מלאכתך ארעי ותורתך קבע.
ובקידושין כ"ט ע"א ר' יהודה אומר, כל שאינו מלמדו את בנו אומנות מלמדו ליסטות, ליסטות ס"ד אלא כאילו מלמדו ליסטות. משמע שלא די שלא יבוא לידי קיום מ"ע לדברי הירושלמי, שדורשין מפ' ובחרת בחיים, או לדברי ר' חזקי' מפ' ראה חיים וכו', אלא הוא מביא אותו לידי מל"ע, שיבוא לעבור על לאו דלא תגזול.
ובתוספתא פ"ק דקדושין ר' אסי ב"ר אליעזר אומר משום רבן גמליאל, כל שבידו אומנות למה הוא דומה, לכרם גדור שאין בהמה וחי' נכנסין לתוכו, ואין עוברים ושבים נכנסין לתוכו, ואין רואין את מה שבתוכו. (ישעיה כ' ז') ביום ההוא כרם חמר ענו לה. ופי' בעת הגאולה שורו לישראל זו היא כרם חמר הוציאה מנה הטוב.
וי"ל איזו שייכות אומנות לכרם מוקף גדר, עד שמדמין זה לבהמה וחי' שאין נכנסין לתוכו. וכמ"כ עוברין ושבין נכנסין לתוכן ורואין מה שבתוכו. ומאי אכפת ליה אם עוברין ושבין יסתכלו עד שבשביל זה יפסיק מתורה וילך ללמוד אומנות.
ובקדושין כ"ט ע"א ר' יהודה אומר, כל שאינו מלמדו את בנו אומנות מלמדו ליסטות וכו'. והנה בענין אומנות מצינו כמה דיעות. ובקידושין פ"ב דרש בר קפרא, לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקי' וקלה, מאי היא, אמר רב יהודה מחטא דתלמיותא. ופרש"י מחט תלמיות שהתפירות עשויות שורות שורות כתלמים של מחרישה. וי"ל מדוע זה נקי' וקלה איקרי.
רבי אומר, אין לך אומנות שעוברת מן העולם (ופירש"י שבטלה מן העולם בין שהיא נקיה ובין שהיא מאוסה יש בה צורך). אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה אוי לו למי שרואה את הוריו באומנות פגומה. א"א לעולם בלא בשם ובלא בורסקי, אשרי מי שאומנותו בשם, ואוי לו למי שאומנותו בורסקי. א"א לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקבות.
וי"ל א) מדוע נקט כאן לשון הוריו. כל מה שאמרו חכמים הוא לתקן את מעשיו מכאן ולהלאה, אחרת נקרא תפלת שוא ונקרא צועק לשעבר. ומדוע לא אמר כמו כולם, היינו ללמוד את בניו. ב) מתחיל בהורים, דקאמר, אשרי מי שרואה את הוריו, ומסיים בבניו, דקאמר אשרי מי שבניו זכרים. ג) הקושיא המפורסמת, הלשון בניו נקבות.
רבי נהוראי אומר מניח אני את כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אינה עומדת לו לאדם בעת ילדותו אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב. אבל תורה אינו כן עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנתו. בעת ילדותו מהו אומר, וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, בזקנתו מהו אומר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. ופירש"י, כל אומנות אין להם שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי להם בשעתן. אבל תורה, מתן שכרן בא מאליו לאורך ימים, ואף לחולה ולזקן, שאינו יכול לעסוק בה עכשיו, אוכל מן הקודמות.
וי"ל מ"ש שתורה עומדת לו בעת ילדותו, איזה שכר יש לו מהתורה שיוכל לפרנס א"ע בזמני ילדותו. וכמ"כ איזה שכר יהי' לו בזקנתו, שיוכל לפרנס א"ע.
להבין את כל הנ"ל יש לפרש ע"ד העבודה והמוסר. דהנה ידוע דתכלית הבריאה היא להטיב לנבראיו, ובכדי שלא יהיה נהמא דכיסופא, ניתנה לנו עבודה בבחי' הבחירה, להיות בוחר בטוב ומואס ברע. וזוהי המצוה של ובחרת בחיים. ובכדי שיהיה לנו מקום עבודה דבחירה, לכן ניתנה לנו את הנהגת העולם בבחי' הסתרה, בכדי שיהיה מקום לעבוד בבחי' אמונה. וענין אמונה נק' יראת שמים. שענין יראת שמים הוא דבר גדול, כמשחז"ל (ברכות ל"ג:) אטו יראת שמים מילתא זוטרתא. היינו שצריכין לימוד גדול איך לקנות יראת שמים, וג"כ לדעת מהי יראת שמים.
וזהו ענין שכל החיים שלנו תלויים באמונה. כי זהו כל הכלי שע"י כלי זה יכולים לקנות את החיים הרוחניים כי ענין האמונה הוא בחי' צדקה, כמ"ש "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה". וענין צדקה הוא, משום שמקבלים את עול של מלכות שמים שלא עמ"נ לקבל פרס. וזהו כמו צדקה שנותן לעני ואין מבקשים מהעני שיחזיר משהו עבור נתינת הצדקה שנתנו לו.
וזה נק' עבודה דלהשפיע, וזוהי בחי' דביקות, מה הוא רחום אף אתה רחום. שעי"ז שנדבקים בהחיי החיים, מקבלים ממנו חיים, שאז יש לנו כלי המוכשר לקבל את הטוב והעונג, שחשב ה' בעדינו, שהוא להטיב לנבראיו. וענין יראת שמים נק' בחי' מצוה. וכמ"כ לאחר שהשיגו את המצוה הזו, זוכין אח"כ לבחי' תורה.
(סוטה כא:) ומצוה מגני ומצלי בעידנא דעסיק בה. כי ענין אמונה הוא צריך לחדש בכל פעם. לכן היא מגני ומצלי רק בעידנא דעסיק בה. משא"כ בחי' תורה, אפילו בעידנא דלא עסיק בה. כי דברי תורה הוא יכול לזכור אפילו לאחר שלמד. לכן התורה מגני אפילו אח"כ ג"כ. משא"כ אמונה, שהיא בחי' קבלת עומ"ש, היא מגני רק בעת הקבלה, שאין כאן ענין זכירה של מצוה.
כי מצוה היא בחי' עשיה. וזהו דוקא בעת שעושה המצוה, כי לא שייך לומר שקיבל עליו מלכות שמים, ועכשיו אינו מקבל עליו את העומ"ש. אלא בכל פעם שזוכר, הוא צריך לקבל עליו את המ"ש. כי א"א לומר שלפני שעה קבל על עצמו את האמונה ועכשיו איננו מקבל עליו.
לפי זה כל קבלה וקבלה היא עשיה חדשה. לכן נק' בחי' אמונה, נער ילדות, כי ענין כוונה שייך בדבר שקניתי פעם ובחינה זו נשארה לי לצמיתות. היינו שהדבר שקנה לפני כמה שנים, עדיין עומד לו לפניו. משא"כ אמונה צריכה להיות כל פעם קבלה חדשה. לכן א"א להיות כאן בחי' זקנה. לכן מצוה מגני רק בעידנא דעסיק בה.
משא"כ תורה שנשאר לו בזכרון גם לאחר זמן מה שלמד גם לאחר זמן, ורק הוא צריך לחזור עליו שיזכור את התורה שלמד. כמשחז"ל (הגיגה ט:) אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים למי ששונה פרקו מאה פעמים ואחת, היינו שאז הוא זכר מה שלומד, לכן הוא מגני אפילו בעידנא דלא עסיק בה.
ועכשיו נבוא לבאר את הירושלמי, שפירש מפ' ובחרת בחיים, שצריך ללמד את בנו אומנות, היינו אמונה. וזה נק' אומנות, משום שצריכים לימוד גדול איך לקנות את הענין של האמונה כנ"ל, שי"ש אינה מילתא זוטרתא. וכאן באמונה היא עבודת הבחירה של ובחרת בחיים, אחרת א"א לזכות לבחי' החיים. וממילא מצוה זו מוטלת על כל או"א מישראל.
ובזה יתפרש את שחז"ל מפ' ראה חיים עם אשה, היינו שא"א לזכות לשום בחינות חיים בלי מצות האמונה, כי תורה בלי אמונה אינו נק' חיים. הוריו נק' בחינת המחשבה שמולידה את המעשה, שהמחשבה היא הסיבה להמעשה. לכן נק' המולידין בשם הורים, שהוא מלשון הרהורים, שהרהורים גורמים לו לעשות את המעשה.
ובזה יתפרש מ"ש בתוספתא ר' אמי ב"ר אליעזר בשם רבן גמליאל, כל שבידו אומנות למה הוא דומה, לכרם גדור, שאין בהמה וחיה נכנסין בתוכו, ואין עוברין ושבין נכנסין לתוכו, ואין רואין את מה שבתוכו. הכוונה היא, כי ענין האמונה הוא גדר ששומר על האדם, שלא יכנסו לתוך מוחו וליבו מחשבות ודיעות ורצונות רעים. וזה דומה לכרם גדור, היינו כרם ה' צבאות, שאף אחד מהמחשבות והרצונות הרעים לא יוכלו להזיקו.
וכמ"כ יתפרש מ"ש רב יהודה, כל שאינו מלמדו את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות, שהוא גזלן. הנה חז"ל אמרו (ברכות ל"ה:), כל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל שנא' גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית וכו'. א"ר חנינא בר פפא, חבר הוא לירבעם בן נבט, שהשחית את העולם לאביהם שבשמים.
וצ"ל איזו שייכות יש לגזלן עם ירבעם בן נבט. כי הנהנה בעוה"ז צריך להיות בעמ"נ להשפיע. לכן כל הנהנה מברך, שהכוונה שהוא נהנה, מטעם שרצונו ית' הוא כך להטיב לנבראיו. וכשאדם נהנה על כוונה זו, הוא עושה יחוד של קוש"כ ועי"ז יתפשטו הברכות והשפעות טובות לעולם. לכן אם האדם אינו מברך, הוא גוזל למעלה את היחוד הזה.
וזה ענין החטא של ירבעם בן נבט, שהמשיך את השפעות עליונות לעצמו ולא בעמ"נ להשפיע, שעי"ז הוא גרם פירוד שהאדם לא יוכל להתדבק לה'. וזהו שהשחית את העולם לאביהם שבשמים. כי ענין אמונה נק' בחי' השפעה. וע"י מעשיו של ירבעם, שלא נתן את עם ישראל ללכת בדרכי אמונה, הוא גרם בזה פירוד עם ישראל מאביהם שבשמים. נמצא לפי"ז, כל מי שאינו מלמד לבנו אומנות, היינו את האמונה בה', הוא גורם שיהיה גזלן, בס' גוזל הקב"ה וכנסת ישראל.
ובזה נבין את דברי בר קפרא, לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקי' וקלה. ומפרש רב יהודא שהוא מחטא דתלמיותא. ופרש"י היינו שענין התפירה הוא לחבר שני דברים ביחד, שהכוונה היא על בחי' הדביקות כנ"ל, שהוא שהאדם יתדבק בקונו. וזהו כתלמים של מחרישה, שענין מחרישה הוא להפוך את העפר, מה שהי' מקודם למטה, שיהיה למעלה.
כמ"כ באדם, היות שיש באדם שני רצונות, אחד לטוב, היינו להשפיע ולהאמין, וב' לקבל ושלא להאמין. ובחי' הטוב הוא אצל האדם בחי' למטה בחשיבות ובחי' שפל. משא"כ בחי' הרע הוא למעלה בחשיבות. והאדם צריך להפוך, היינו שהטוב יהיה אצלו למעלה והרע יהיה אצלו בחי' מטה ושיפלות.
והאמונה הזו נקראת נקי', היינו בלי שום פניה של קבלה. וקלה, היינו מלשון בזיון וקלון וקלות דעת. כי בזמן שהאמונה היא על צד הסברה, היינו למעלה מהדעת, אמונה כזו אינו מחשיב האדם. כי טבעו של האדם להחשיב דבר שבנוי על דעת. משא"כ למעלה מהדעת, אין האדם מחשיב. לכן נק' אמונה נקיה בלי שום תערובות של הרצל"ק לבחי' קלה.
ועד"ז יש לפרש דברי רבי שאומר, אין לך אומנות עוברת מן העולם. וכמו שפירש"י בין שהיא נקיה ובין שהיא מאוסה. כי ענין נקיה הוא כנ"ל בלי תערובות של הרצל"ק. משא"כ בזמן שהאמונה, שהיא בחי' יראת שמים, נבנית על יסוד של הרצל"ק, אמונה כזו נק' מאוסה. ורבי אומר כל אופני אמונה אסור לבטל, אלא הכל צריכין, משום שלא כאו"א מסוגל לקבל ע"ע אמונה נקיה.
וע"ז אמרו, אלף נכנסין לחדר ואחד יוצא להוראה. "אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה", היינו שאמונה כזו מועילה להשיג את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וענין הוריו ובניו, פירושו סיבה ומסובב. שפירושם אשרי מי שרואה את הוריו, היינו הסיבה והגורם לעבודת ה', שיהי' באומנות מעולה, שתהא מועילה לו להשיג את המטרה. ואוי לו למי שרואה את הוריו באומנות פגומה, שהסיבה והגורם שלו היא אמונה פגומה, שהוא על היסוד של הרצל"ק ובתוך הדעת ולא למעלה מהדעת. (אמונה נקראת אומנות, מלשון מלאכה שהיא מעשה, ולא חכמה, כי אמונה היא ההיפך מהשכל, והיא רק בחי' כח).
א"א לעולם בלא בשם ובלא בורסקי. בשם הכוונה על בחי' רוח, שעולה מטה למעלה, היינו להשפיע. בורסקי היינו עיבד עורות, שענין עור הוא בחי' כלי קבלה (עוד מרומז למלכות שהוא הרצל"ק). בורסקי המרומז בור-סקי "בור", הוא כלי לקבל, ושניהם צריכים מטעם מתוך שלא לשמה באים לשמה.
וא"א להתחיל את העבודה בלשמה, נמצא שגם שהשלא לשמה צריכים. אבל אוי למי שנשאר במדריגת שלא לשמה, ולא זכה לבוא לבחי' לשמה, היינו שהגורם לעבודה יהי' בחי' יראת שמים.
וזהו שמפרש יותר, שא"א לעולם בלא זכרים ובלא נקיבות. כי זכר פירושו השפעה ונקיבה פירושה לקבל. אבל אוי לו מי שבניו נקיבות, היינו המעשים שנולדו מסיבה לקבל, מולידים תולדות לקבלה. היינו שלפעמים יש מציאות שהסיבה שלו היא שלא לשמה, היינו לקבל, אבל מתוך שלא לשמה באים לשמה. נמצא שבניו שנולדים מהסיבה, הם כבר בחי' זכרים, שהוא לשמה, היינו להשפיע.
ורבי נהוראי מדבר ממדרגה יותר גבוהה, וז"ל רבי נהוראי, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. רבי נהוראי לא מדבר להכלל, אלא לפרטיותו עצמו. כי ואיני מלמד את בני, שהכוונה היא לאחר שזכה לבחי' אמונה, אזי הוא אומר מניח אני עכשיו את כל האומנות, שהכוונה כל האת שיש בחי' פגומה. ואח"כ זוכין לבחי' מעולה. וב' אלה מרומזים במילה כל. ועכשיו כל היגיעה אני נותן על תורה, שרוצה שמעשיו שבאים לאח"כ נקראים בשם בניו.
ואיני מלמד את בני אלא תורה, כי חז"ל אמרו (סוטה כ"א) מצוה מגני בעידנא דעסיק בה. משא"כ תורה מגני ומצלי בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה. ואמונה נק' בחי' מצוה כנ"ל. והיות שצריכים בכל פעם לחדש את האמונה, לכן היא מגני רק בעידנא דעסיק בה. וז"ש שאינו עומדת לו רק בעת ילדותו. אבל אח"כ האמונה שהי' לו לפני זמן, ומשתמש עמה לאח"כ, הבחי' הזו נק' זקנתו. היינו בעידנא דלא עסיק בה, אינה עומדת לו, היינו שאינה מגני. אבל תורה אינה כן, עומדת לו בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנתו, היינו כנ"ל אפילו בעידנא דלא עסיק בה.
וזה שפירש"י, כל אומנות אין להן שכרן לאחר זמן, אלא שכר המצוי להן בשעתן. הכוונה על האמונה, שהיא בחי' מצוה שמגני ומצלי רק בעידנא דעסיק בה. אבל תורה מתן שכרן בא מאליו. (היינו שאין הוא מתכוון להנות הנק' שלא לשמה). לאורך ימים, ואף לחולה וזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו. אוכל מן הקודמות, שהכוונה שמגני ומצלי אפילו בעידנא דלא עסיק בה.
יבמות ס"ג. וא"ר אלעזר עתידין כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע, שנ' וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט מלחים כל חובלי הים על הארץ יעמדו. וא"ר אלעזר, אין לך אומנות פחותה מן הקרקע, שנ' וירדו. וי"ל אם עבודת הארץ היא אומנות פחותה, למה א"ר אלעזר עתידין, היינו שבסופו של דבר, תהי' להם אומנות טובה, ומסיק שתהי' אומנות פחותה. ויש לפרש כנ"ל, היינו אמונה שהיא נקי' נקראת קלה, היינו פחותה, שאצל האדם עבודת אמונה למעלה מדעת אינה חשובה, לכן קשה לעבוד. אבל לעתיד הם יזכו לאמונה נקיה כזו.
ת"ר אין מקבלין גרים לימות המשיח (יבמות כ"ד ע"ב) כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. א"ר אלעזר מ"ק (ישעיהו נד) הן גור יגור (הבא להתגייר) אפס מאותי (בעוד שאין אני עמכם יתגייר דהיינו בעוה"ז) מי גר אתך עליך יפול (מי גר אתך בעניותך הוא דעליך יפול לעוה"ב) אבל אידך לא.
ומקשים התוס', לא קיבלו גרים לא בימי דוד וכו', מאיתי הגתי ומבת פרעה, דבימי שלמה ל"ק דמידי הוא טעמא אלא משום שלחן מלכים והני לא צריכי. והגבעונים מעצמן נתגיירו כמו בימי ​אסתר ​ורבים מעמי הארץ מתיהדים, ומההוא דאתא לגבי דהלל וכו' בטוח הי' הלל שסופו שיהי' לש"ש וההוא דאתי גיירני עמ"נ שאנשא לאותו תלמיד הי' ג"כ לש"ש.
ומכל הנ"ל משמע שמי שרוצה להתגייר עמ"נ לקבל השכר הטוב שיש לעם ישראל, אין מקבלין אותו. וז"פ אין מקבלין גרים לימות המשיח. אלא שצריכים להתגייר רק לש"ש ולא לשם שכר. היינו מי שרוצה לקבל עליו להיות יהודי ולגייר את הנכרי שיש בקרבו של האדם, א"א לו להיות יהודי ולהיות דבוק בעם ישראל, רק אם אין כוונתו להשכר הטוב, שנק' לימות המשיח. אלא כמ"ש הפסוק מי גר אתך, בעניותך. כשחז"ל (אבות פ"ד), רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר.
היינו עני בדעת, ועם כל זה מקיים את התורה, היינו סופו לקיימה מעושר, היינו שיזכה להבין. וכל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני, היינו שדעת התורה תסתלק ממנו.
יבמות ס"ג. ואמר רבי אלעזר, כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, שנ' השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. י"ל לפי"ז הי' צריך כל אדם להשתדל להיות לו קרקע. ועוד קשה ביבמות ס"א ע"א תניא, וכן הי' רשב"י אומר קברי עכו"ם אינן מטמאין באוהל, שנ' ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויין אדם ואין העכו"ם קרויין אדם. משמע מכאן שדוקא איש ישראל נק' אדם. ואיך אפשר לומר שאם אין לו כל קרקע, לא יכנס בגדר של אתם קרויין אדם.
ואפשר לפרש שענין קרקע שהיא ארץ, שמביא ראיה מפ' השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. הנה התורה נק' בחי' שמים, כי התורה ניתנה למשה רע"ה משמים, ​משה קיבל תורה מסיני. והארץ נק' בחי' מלכות, בחי' אמונה, בחי' יראת שמים. וכמ"ש חז"ל (ברכות לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וז"פ, כי מי שאין לו אמונה, שהיא יראת שמים, הנק' בחי' ארץ, אינו בגדר אתם קרויין אדם.
יבמות ס"ג, וא"ר אלעזר, אין לך אומנות פחותה מן הקרקע שנ' וירדו. א"ר אמי אין הגשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה, שנ' אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. ופרש"י, בזמן שאמת מארץ תצמח, שיש אמונה במשא ומתן, אז צדק משמים נשקף, דהיינו גשמים שהן צדקה.
וי"ל למה דוקא בשביל שאין המשא ומתן באמונה, אין נותנין צדקה מן השמים. והענין שענין אמנה, שארץ היא בחי' רצון, שהוא הלב, ששם עוסקים בענין אמונה, שנק' בחי' צדקה, כמ"ש והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה. לכן מדה כנגד מדה, אז גורמים שיבוא משמים גם בחי' צדקה, שהיא בחי' אמונה. וז"ע תפילה על הגשמים כדי לעורר את האמונה.
והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח (ישעי' י"א). פי' שהמלך המשיח, היינו מי שרוצה לילך ע"ד לזכות לבחי' תכלית, שהיא בחי' משיח, לא ישפוט שום דבר לפי מראות עיניו, או לפי מה שאזניו שומעין, אלא לפי הריח של יראת שמים, שהוא בחי' אמונה. לפי קו הזה הוא צריך לקבוע את כל דרכיו. כמ"ש אח"כ והי' צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו. היינו שהאמונה שלו צריכה להיות בחי' צדק, הנבחן לצדקה, שלא עמ"נ לקבל פרס. וזה יהי' לו לסמיכה, שיוכל לילך בעבודת ה'. כי האזור מחזק את מתניו בכדי שיוכל ללכת. ולא יכשל בהלוכו. היינו שלא יקבל עייפות מחמת הליכה.