תוכן

התאבקות בעפר רגלי תלמידי חכמים

'והוי מתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים' (אבות א, ד). פירוש, דמה שאין נדבק באדם אלא נלחם בו ברצוא ושוב, נקרא 'אבק'. כי הצדיק אינו דבוק בארץ, אלא הולך ומרחף, נוגע ואינו נוגע, ובזה מגיע למחוז חפצו, ואין הארץ עשויה להדבק בה ח"ו, זולת באותם מקומות שאדם נדבק בהם שאינו יכול לזוז רגליו משם נקרא 'טיט הַיָּוֵן' (תהלים מ, ג). ועל כן הרשעים הדבוקים ומתייחדין עִם הארץ, נקראים 'עַם הארץ', כלומר עַם שנעשה עמה לאחד. וממילא התלמיד חכם גם כן אינו דבוק בעם הארץ, אלא המה כדמיון אדמתו, נוגע ואינו נוגע. וכמו כן העמי הארץ רוצים להדבק, והרוח דוחה אותם ומרחיקם, על כן נקראים העמי הארץ 'עפר רגליו של תלמיד חכם'.

ואמרו, 'הוי מתאבק', פירוש, אל יחר אפך בזה שהמה למורת רוח בעיניך כאבק בעינים, מפני שבאמת 'לא ידח ממנו נדח' (שמואל ב' יד, יד), וכולם מחוזרים להקומה של כלל ישראל.

וזה סוד 'ויאבק איש עמו עד עלות השחר' (בראשית לב, כה), דהיינו ס"מ, שרו של עשיו (בראשית רבה עז, ג) שנקרא חזיר (בראשית רבה סה, א) בסוד הכתוב (תהלים פ, יד) 'יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר', והע' תלויה לרמוז שחוזר להתירו, אמנם עד גמר התיקון נקרא הס"מ חזיר על שם שחוזר לסורו, דאם יתנו לה'דבר-אחר' כל מעדני עולם והוא יחזור לאשפתו.

וזהו שאמר 'ויאבק איש עמו', עד שנסתלק השחרות וזרח האור. אמנם נתאחז בגיד הנשה שהוא בחינת תשעה באב בשנה שנחרבו המקדשות, והיינו משום שהס"ם יקבל טהרה, ועל כן אנו מחויבים להשאר בגלות עד קיבוץ כל הניצוצין, וירפא הגיד הנשה בנפש ותשעה באב בשנה, ועל כן אמרו 'הוי מתאבק' וכו', דבזכות זה יהיו אפר תחת כפות רגליהם וכו', ודו"ק.