תוכן

צב. וכבר הבאתיך לידי הכרה, שעיקר עצמותו של האדם, דהיינו האנוכיות שלו המוגדר בהרצון לקבל, אינו אלא חצי דבר, ואין לו זכות קיום, זולת בהתלבשו באיזה תמונה של קנין או תקוה של קנין, כי אז נשתלם ענינו שיתכן לקרותו בשם עצמות האדם ולא זולת. נמצא, אשר בני ישראל שזכו לתכלית הדבקות במעמד הקדוש, היה כלי קבלה שלהם בהתרוקנות גמורה מכל קנינים שבעולם, והיו דבוקים בו בהשואת הצורה, שמשמעותה, שלא היה להם שום רצון של קנין לעצמם, אלא רק בשיעור של השפעת נחת רוח שיוצרם יתהנה מהם.
וכיון שהרצון לקבל שלהם התלבש בתמונה של קנין הזה, הרי התלבש בה והתחבר עמה לעצמות אחד שלם, א"כ ודאי שנעשו בני חורין ממלאך המוות, כי המוות בהכרח הוא בחינת העדר ושלילת הקיום של דבר מה, וזהו יתכן בעוד שיש איזה ניצוץ הרוצה להתקיים לקנינו עצמו, יתכן לומר עליו שהניצוץ הזה אינו מתקיים כי נעדר ומת, משא"כ אם לא נמצא באדם שום ניצוץ כזה, אלא כל ניצוצי עצמותו מתלבשים בהשפעת נחת רוח ליוצרם, וזהו לא נעדר ולא מת, כי אפילו כשהגוף מתבטל, אינו מתבטל אלא מבחינת קבלה עצמית שהרצון לקבל מלובש בה, ואין לו זכות הויה זולתה כנ"ל, אולם כשבא על הכונה של הבריאה והשי"ת, יש לו נחת רוח ממנו שנעשה רצונו, נמצא העצמות של האדם שמתלבש בנחת רוחו ית' הזה וזוכה לנצחיות גמורה כמוהו ית', ונמצא שזכה לחירות ממלאך המוות. וז"ש במדרש (שמות רבה מא, ז) "חֵרות ממלאך המוות", ובמשנה (אבות ו, ב) "חרות על הלוחות - אל תקרא חַרות אלא חֵרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה וכו'", עיין שם.