"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את
יעקב" (שמות א, א), הדקדוקים בפסוק
רבים: מתחיל ב'ישראל' ומסיים ב'יעקב'. וכן לשון "הבאים" שצריך לומר 'אשר
באו'. וכן "את יעקב" שצריך לומר, 'הבאים אתו'.
אלא שהכתוב מדבר מסדר כל זווג וזווג שנוהג בו ענין של גלות
וגאולה. כי ב' בחינות הן בגלות, שמצד עצם הגלות יש דינים וקטנות, ומצד המעשים
הטובים שהצדיקים עושים בזמן הגלות, הם מעלים את השכינה וממשיכים את הגאולה, שהיא
המוחין דגדלות והיציאה מן הגלות לגאולה ומאפלה לאורה (עי' זהר שמות
בסולם אות רלג).
וזהו המשך הפסוק: ואלה הם שמות הקדושים
שממשיכים בני ישראל תמיד הבאים
מצרימה
לתוך המצר הגלות, שעל ידי מעשיהם הטובים הם באים את יעקב, כלומר עם
יעקב, כדי לחלץ אותו מן המצר[1]. ואז
מתקיים בהם הכתוב (ישעיה סו, י) "שמחו את
ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה"[2].
***
"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא
בסבלותם". (שמות ב, יא).
יסוד
תורתנו הקדושה הוא אהבת הזולת, כי עוד לפני יציאת מצרים כתוב (שמות
ב, יב),
"ויהי בימים ההם, ויגדל משה, ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" - נתן עינו
ולבו להיות מיצר עליהם (רש"י). "ויצא
ביום השני, והנה שני אנשים עברים נצים וגו'" (שמות ב, יג), ויאמר
"אכן נודע הדבר" (שמות ב, יד) - נודע לי
הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות, להיות נרדים בעבודות פרך,
אבל רואה אני שהם ראויים לכך (רש"י). אחר כך כתוב
(שמות
ג, ז-יד ; שמות ד, א-יז): "ויאמר ה', ראה ראיתי את עני עמי אשר
במצרים וגו', וארד להצילו וגו', ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל
ממצרים. ויאמר משה אל האלקים: מי אנכי, כי אלך אל פרעה וגו' ואמרו לי מה שמו, מה
אומר אליהם וגו'. ויען משה ויאמר: והן לא יאמינו לי וגו', וה' נתן לו האותות. ואמר
לו: ועתה לך, ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר. ויאמר: בי אדני, שלח נא ביד
תשלח. ויחר אף ה' במשה ויאמר: הלא אהרן אחיך הלוי, ידעתי כי דבר ידבר הוא
וגו'".
יש כאן פליאה גדולה, משה רבינו יצא אל אחיו, נתן עינו ולבו
להיות מיצר עליהם, וה' אומר לו: ראה ראיתי את עני עמי, לכה ואשלחך אל פרעה, ונתן
לו אותות ומופתים, והוא לא רוצה ללכת, ואומר שלח נא ביד תשלח, ולא רוצה לגאול את
עם ישראל עד שנאמר ויחר אף ה' במשה ויאמר: הלא אהרן אחיך הלוי וגו' ורק אז הלכו.
התשובה היא: משה רבינו רצה שגאולתנו תהיה גאולה נצחית
ושלימה, בבחינת "והיה ה' למלך על כל הארץ" (זכריה יד, ט), שלא תהיינה
אחריה עוד גלויות. זה נרמז במלים ואמרו לי מה שמו מה, שבסוף תבות
אלו כתוב שם הוי"ה המורה על הגאולה העתידה לישראל ולכל העולם, כמו שכתוב (ישעיה
יא, ט)
"ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'", כי כולם ידעו אותו למקטנם ועד גדולם"
(ירמיה
לא, לג),
וה' אמר לו (שמות ג, יד): "אהיה אשר
אהיה" - אהיה עמם בצרה זאת, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות (רש"י). משום זה סרב
ואמר (שמות ד, יג) "שלח נא ביד תשלח". אז נאמר (שמות
ד, יד)
"ויחר אף ה' במשה"; כלומר, אמר לו: אתה יודע שיש חרון אף בישראל שעל ידי
זה אי אפשר לי להשרות עליהם שמי ה', ראית והנה אנשים עברים נצים וגו' ואמרת אכן
נודע הדבר - ראויים הם לכך, האם כבר נתקן הדבר? האם כבר הם מאוחדים בשיעור שאוכל
כביכול לגלות ולהשרות שמי הוי"ה עליהם? (עיין חז"ל
(זבחים קב, א), לא נאמר בו רושם ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון,
רש"י (לקמן ד, יד)) הלא אהרן אחיך הלוי,
וכעת ניתנה לו מדת הכהונה, שהיא מידת החסד להיות אוהב שלום ורודף שלום, תשתף אותו
עמך, ושניכם תחדירו לעם ישראל את המצווה הכוללת כל התורה, שהיא מצוות "ואהבת
לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), אז אשרה עליהם את
שמי הוי"ה. וזה היה בעת מעמד הר סיני, שנאמר (שמות יט, ב) "ויחן
ישראל" לשון יחיד כאיש אחד בלב אחד (רש"י)[3].
[1]
ראה מאור עינים (שמות ד"ה והנה
האדם): הנה האדם הישראלי הוא מלא שמות הקדושים הגולגולת הוא הוי״ה בניקוד קמץ המוח
הוא הוי״ה בניקוד פתח הלב הוא הוי״ה בניקוד צירי זרוע ימין הוא הוי״ה בניקוד סגול
זרוע שמאל הוא הוי״ה בניקוד שבא הגוף הוי״ה בניקוד חולם השוק ימין הוי״ה בניקוד
חירק השוק שמאל הוי״ה בניקוד קבוץ הברית הוי״ה בניקוד שורק בוא״ו העטרה שלו הוי״ה
בלי ניקוד כי היא בקבלת כל הנקודות נמצא כי הישראלי הוא מלא שמות הקדושים וזהו
ואלה שמות בני ישראל שהם מלאים שמות הקדושים כנ״ל אפילו הבאים מצרימה רצה לומר
אפילו בשעה שהם נופלים ממדריגתן ובאים לקליפות את יעקב גו׳ רצה לומר י׳ עקב שהי׳
שהיא המחשבה העליונה ירדה לבחינת עקב כדי שאיש וביתו באו רצה לומר שיעלו עם כל
הנשמות שלמטה מהם כנ״ל.
[2] ראה עוד להלן פרשת
בא ד"ה או יאמר הנה.
[3]
מתוך מאמר ט', עיין שם עוד שהאריך בזה.