תוכן

תשמ"ד, פרשות מאמר נט
מנוחה ושמחה אור ליהודים (זמירות ליל שבת). משמע שרק ליהודים נקרא אור, אבל לאומות העולם, מנוחה ושמחה נקרא אצלם חושך. היתכן, מי לא רוצה מנוחה ושמחה. כמו"כ צריכים
להבין, מה שדרשו חז"ל על הפסוק ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה. ואמרו בפיה לשון מאמר, אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם (עירובין י"ח). כמו"כ יש להבין משארז"ל (ברכות ו') ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו, כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום, שנאמר כרום זלות לבני אדם.
ולהבין את כל הנ"ל צריכים לדעת, שאין שייך לומר מנוחה אלא אחרי יגיעה. וכיון שהמדובר ביהודים, הכוונה שמדברים מדברים ששייכים ליהודים, שפירושו הוא מעניני עבודת ה' וכדומה. אי לזאת מדברים מעבודה שהאדם צריך לעבוד עבודת הקודש, שענינה הוא להשפיע נחת רוח להקב"ה. לכן ניתנו לנו ששת ימי המעשה לעבוד עם הגוף, שיצא מאהבה עצמית כדי להשפיע להבורא. והיות שהגוף לא מסכים לזה, משום שהוא נגד הטבע שלו, אז מתחילה היגיעה. כי יגיעה היא מה שהגוף לא מסכים, והוא רוצה ללכת נגד דעתו ורצונו.
וזוהי יגיעה גדולה, משום שהגוף נותן לו להבין עם כל מיני טענות, שלא בצדק הוא דורש ממנו דברים שאין הדעת סובלתן. כמ"ש בזה"ק (שלח כ"ב בהסולם) וז"ל הה"ד וישובו מתור הארץ. וישובו, היינו שחזרו לצד הרע. שאמרו מה יצא לנו עד היום, עמלנו בתורה, והבית ריקם וכו', ולעולם ההוא מי יזכה ומי יבא לתוכו. מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך וכו'. אבל מי יכול לזכות בה וכו'. וגם ילידי הענק ראינו שם, דהיינו שצריכים גוף חזק גבור כארי, אלו בני האמונה מה אמרו, אם חפץ בנו ה' ונתנה לנו.
מכאן יוצא, שמה שהמרגלים אמרו לא היה שקר, אלא שהיו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שאם חפץ בנו ה' הוא יכול לעזור לנו. ע"ד שארז"ל (שבת קד.), הבא לטהר מסייעין אותו. וזהו מה שאומר הזה"ק, שבני אמונה היו אומרים, אם חפץ בנו ה' וכו'. שאז הקב"ה מגלה את כבודו, היינו שמתחילים להרגיש את כבוד הבורא. כי רק זה חסר לו, כי אצלנו נבחנת העבודה דלהשפיע בבחינת שכינתא בגלותא, שאין הגוף שלנו מרגיש את חשיבותו של המלך. ומשום כך הוא לא מחשיב לשרת אותו ולעבוד בשבילו, ולחשוב עליו כל היום, במה הוא יכול לעשות לו נחת רוח.
משא"כ אם האדם היה מרגיש את חשיבותו של המלך, אז אנו רואים שיש בטבע שלנו כח לשמש את מי שהוא אדם חשוב. ואין לו שום יגיעה על זה, אלא אדרבא הוא משתוקק כל העת איך ובמה הוא יכול לעשות לו איזה שירות עבורו. ולא מצפה לשום תמורה עבור עבודתו, כי העבודה בעצמה היא השכר שלו.
ע"ד משל, כאשר בא גדול הדור לשדה התעופה, וכל העיר יצאו לקראתו לקבל פניו. והוא הביא עמו מזוודה קטנה. והחכם הזה בחר באחד מבני העיר ונותן לו את המזוודה לשאת ולהעבירה למקום האכסניא שלו. ואח"כ הוא רוצה לשלם לו עבור טרחתו, היות שהוא היה הסבל שלו. והיות שהוא אדם חשוב מאוד, הוא רוצה לשלם שכר, כאילו זה היה משא גדול, שאז צריכים לשלם סכום גדול, ולכן הוא רוצה לשלם לו עבור הסבלות שלו סכום כסף גדול, עבור טרחתו המועטה.
בודאי האיש הזה לא יאות לקבל שום תמורה עבור העבודה שלו, מטעם שטרח עבור אדם חשוב, וכמה כסף שהוא ישלם לו אין לו שום ערך נגד ההנאה שהיתה לו בזה שזכה שהחכם בחר דווקא בו לשרת אותו, ולא באדם אחר מבני העיר. וזהו בהטבע של האדם, שאינו צריך לתת ע"ז שום יגיעה, אלא לפי ערך חשיבותו של החכם, כך גדולה ההנאה ששימש אותו.
נמצא שהעבודה בעצמה היא השכר, ולא מקווה לשום שכר, אלא אדרבא, כל התמורות שאפשר לקבל תמורת העבודה בטלות ומבוטלות נגד העבודה בעצמה שזכה לזה. משא"כ אם הוא משמש אדם פשוט, שאין חשיבות בזה שמשמש אותו, אז אין הגוף רוצה לעבוד לטובת הזולת. ומכ"ש לטובת ה', מטעם שלטובת ה' יש ענין של אמונה, שגם זה אינו דבר פשוט כלל.
לכן כשבא שבת, שאז מאיר אור השבת בבחינת שמא דקוב"ה, כמ"ש בזה"ק, דשבת הוא ענין גילוי שמו ית', היינו שמתגלה חשיבותו של הבורא, אז באה לו מנוחה מהיגיעה שלו, שהגוף לא היה רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, מטעם שלא היה מרגיש את חשיבות של הבורא. משא"כ בזמן שמרגישים את אור השבת, אז הגוף מסכים לעבוד בעל מנת להשפיע, משום שזו חשיבות גדולה לו בזה שזכה לשמש את הבורא. ולא רוצה אז שום תמורה, כי כל תמורה שיתנו לו, אין לה שום ערך נגד העבדות שעשה, ששימש את הבורא.
נמצא מזה שיש לו מנוחה, היינו שזכה להרגיש את חשיבות הבורא, שגרם לו שהגוף מסכים עכשיו לעבוד רק בעל מנת להשפיע נחת רוח להבורא, זוהי השמחה שלו. אבל כדי שירגיש את חשיבות של הבורא, זה בא לו על ידי אור השבת. לכן הוא אומר, מנוחה ושמחה באה, ע"י שבא אור ליהודים, ששבת מאיר רק ליהודים. וזה שאמרו, מנוחה ושמחה, היינו זה בא מאור של היהודים. משא"כ לעכו"ם אינו בא אור השבת.
משא"כ בימות החול, שאז נקרא שכינתא בגלותא, שאז אינו מאיר את חשיבותו של הבורא, שכדאי לשמש אותו. וזה נקרא שכינתא בעפרא, וכמו שעפר אינו חשוב, כך עבודתו אינה חשובה. ואז יש לו יגיעה גדולה, אם הוא רוצה לעבוד עבודתו רק בעל מנת להשפיע. אלא שהגוף טוען אז, כיון שאין אתה מרגיש את חשיבותו של הבורא, לכן עבוד לצורך עצמך, היינו לעבוד רק בשכר. היינו שתמיד בזמן שאתה טועם טעם של הנאה, אין לך לוותר על שום קבלה עצמית.
כי זה קובע, כמה שיכולים להנות, את זה עושים. וממה שהוא לא רואה שיביא לו תענוג, מה לו להתיגע על זה. אם כן טוען הגוף, מה לך להתיגע, ולוותר על תועלת עצמית, ולעבוד לטובת הבורא, היינו לעשות נחת רוח להבורא.
ובזה נבין מה שארז"ל, שהיונה אמרה, מוטב שיהו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם. ולכאורה זה בסתירה למה שארז"ל, כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום, שנאמר "כרום זלות לבני אדם". משמע מכאן, שאם המזונות מסורים בידי בשר ודם, היינו שהאדם צריך לקבל המזונות שלו מן הבריות, אינן מתוקין אלא אדרבא פניו משתנות ככרום וכו'.
וכמו"כ אנו אומרים בברכת המזון, שאנו מברכים להבורא, ומבקשים, ונא אל תצריכנו ה' אלקינו לא לידי מתנת בשר ודם, ולא לידי הלואתם, כי אם לידך המלאה וכו'. ומשמע מכאן, שאם המזונות תלויים בידי בשר ודם, אינם מתוקים, אלא רק בידי הקב"ה הם מתוקים. וכאן אמרה היונה ממש ההיפך, שבידי הקב"ה הם מרורין כזית, ובידי בשר ודם הם מתוקים כדבש.
וגם יש להבין מה שהיונה אמרה, שבידי הקב"ה הם מרורין כזית. מדוע בידי הקב"ה צריכים להיות המזונות מרורים כזית. וכיון שהיונה אמרה כך, משמע שיש מציאות כזו. ולמה צריך להיות כך, היינו למה עשה הקב"ה שתהיה מציאות כזו.
ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים מקודם להבין מה הפירוש בידו של הקב"ה, ומהו הפירוש בידי בשר ודם, ומהו הפירוש של מזונות.
הנה מזונות נקרא ממה שהאדם מזין את עצמו, היינו שהמזונות שאדם מזין את עצמו הם באים בכמה מיני תענוגים: מאכילה, ושתיה, ושינה, ומכסף, ומכבוד וכדומה. שמכל אלו הדברים הוא מקבל סיפוק, שבשביל כל אלה המזונות שהשיג לפרנס את הגוף שלו, הוא אומר שכדאי לחיות, בכדי לקבל את המזונות האלו, המחיים אותו, באם הוא מקבל את מבוקשו. וכשהוא עושה חשבון לעצמו, לאחר שהשיג את כל אלה הדברים, שהיתה לו תשוקה להם, אז הוא אומר שהיה כדאי שנברא וכדאי לחיות.
וכמו כן אנו רואים שיש הרבה פעמים שאעפ"י שיש להאדם הרבה דברים, כל טוב, ומכל מקום אין לו ממה לפרנס את עצמו. אנו רואים שיש הרבה עשירים גדולים בעולם, ומכל מקום אין נהנים מחייהם, שאין להם ממה לפרנס את עצמם.
והטעם, כמו שמובא בהקדמה להזהר, שכל הנאה שהאדם מסוגל לקבל, הוא דוקא מדברים שיש אליהם השתוקקות. וכפי ערך ההשתוקקות להדבר, בשיעור זה הוא יכול להנות. ולא פחות ולא יותר. ששיעור הנאה מהסעודה, הוא כפי שעור הרעבון. ואין הנאה משתיה יותר מכפי שהוא צמא. כמו שארז"ל, השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו, משום שכשנהנה, אז הוא מסוגל לתת תודה על ההנאה. ואין הנאה ממנוחה, אלא לפי שיעור היגיעה.
אי לזאת, העשירים הגדולים, לא חסר להם שום דבר שיהיה בשביל מה להשתוקק, כי יש להם כל טוב, ואין שייכת השתוקקות רק במקום שיש חסרון. ואפילו למנוחה אין להם שייכות, כי הם לא עובדים, כי יש להם הרבה מנהלים ועוזרים בכל מיני עיסוקיהם. ולאכול ולשתות לא חסר להם. וגם לא מלבושי כבוד, ובתים יפים, וכדומה. לכן, כיון שחסרה להם השתוקקות, ממילא חסרה להם הנאה. ואין להם שום דבר שיוכלו להזין את עצמם. והם נקראים עניים, משום שאין להם מזונות.
ועתה נבוא לבאר, מהו הפירוש שהיונה אמרה מוטב שיהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקים כדבש בידי בשר ודם.
והענין הוא, כשהאדם מתחיל לעבוד בכדי להמציא מזונות לעצמו, יש בזה שתי אפשרויות: א' שהמזונות יהיו בידו של הקב"ה. על דרך שארז"ל, ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים. היינו שהוא החליט שכל המזונות שלו, שהאדם נהנה, הוא בזה שהוא רוצה להשפיע נחת רוח להבורא. וזהו ע"י דביקות להבורא, הנקרא השתוות הצורה, מבחינת, מה הוא רחום אף אתה רחום.
נמצא שהמזונות שלו הם בזה שרוצה שיהיו המזונות שלו מסורין בידו של הקב"ה. וכשהוא מרגיש שהוא עובד בכולו להשפיע, אז זה נקרא בידו של הקב"ה. וידי בשר ודם לא מגיעות שם. כי יד נקרא כלי קבלה. וכשכל עבודתו נכנסת בכלים של הקב"ה ולא בכלי קבלה של עצמו, הנקראים אהבה עצמית, זה מכונה שמזונותיו מסורין בידו של הקב"ה.
ועתה נבאר, מדוע כשמזונותיו מסורים בידי הקב"ה, הם מרורין כזית. היות שבידי הקב"ה נקרא בעמ"נ להשפיע, והואיל שזהו נגד הטבע, שהטבע שלנו שעמו נולדנו הוא רק לקבל, לכן בזמן שהאדם רוצה לעבוד נגד הטבע, אז הגוף שלו מתנגד לו לעבודה זו.
אלא שהגוף רוצה שהמזונות שלו יהיו בידי אדם. שהידים של בשר ודם, זהו ענין של אהבה עצמית, הנקרא מקבל עמ"נ לקבל. וזהו שאמרה היונה, מתוקין כדבש בידי בשר ודם, כי במקום שאדם רואה שמהעבודה שהוא עובד יצמחו מזונות, היינו הנאות, שמזינות את הרצון לקבל שלו, זה נקרא בידי אדם, שהמזונות הם מתוקין כדבש, משום שהם באים לידי בשר ודם.
ובו בזמן שהוא רק רוצה להפוך את כל סדר החיים מקצה אל הקצה, היינו במקום שהיה קודם כל רצונו ומחשבתו להנות את הרצון לקבל שלו, עכשיו הוא רוצה לוותר על כל הנאות שלו. ואם הוא רואה שהן באות על הכוונה של תועלת עצמו, הגם שעוד לא הגיע לידי דרגה זו של רצון להשפיע, אלא רק חושב על זה, כבר הגוף מתחיל לבגוד בו, ולא רוצה לתת לו כח לעבודה. ואז כשמתחיל ללכת נגד הגוף, אז הוא תיכף מתחיל להרגיש טעם מר בעבודתו.
והיונה אמרה שהיא מסכימה לזה, אעפ"י שהיא טועמת טעם מר, מטעם שזהו אמת. היינו שזהו הדרך האמיתית להגיע להמטרה, שבשביל המטרה הזו העולם נברא, שהיא להטיב לנבראיו. ואין האדם יכול להגיע למדרגה זו, מטרם שזכה להשתוות הצורה, הנקראת בעל מנת להשפיע נחת רוח להבורא. אחרת שורה עליו נקודת הצמצום, שהיא בחינת הסתרת פנים של הקב"ה.
לכן אמרה היונה שהיא רוצה שהמזונות שלה, היינו הנאה שלה, תהיה בזה שמכל העבודות שלה היא תגיע לזכות שהכל יכנס בידו של הקב"ה ולא לקבלה עצמית. כי זה מרחיק אותה מהמטרה, שבשבילה נבראה. לכן בזמן העבודה, האדם מרגיש טעם מר, ואי אפשר לעבוד בלי התגברות, ובעולה ויורד. והזמן הזה נמשך עד שהאדם מקבל עזרה משמים, כמו שאמרו רז"ל הבא לטהר מסייעין אותו. ושואל הזה"ק במה מסייעין אותו, בנשמתא קדישא. היינו שנותנים לו אור תורה, המכונה המאור שבה מחזירו למוטב. ואז אין לו עבודה עם הגוף שלו, כי כלפי אור עליון מתבטלים כל הכוחות שהם נגד הבורא.
לכן כשבא אור השבת, שהאדם מתחיל להרגיש את הנשמה יתירה שלו, אז ממילא כל הכוחות שהם נגד הבורא מתבטלים. ומשום זה אין כבר מקום ליגיעה, ונמצא שהוא במנוחה. וזה נקרא מנוחה ושמחה, ומאין זה בא, מאור ליהודים, היינו שמאיר האור השייך ליהודים, היינו שאור הזה הבא מלמעלה מביא את האדם שיהיה יהודי. משא"כ אומות העולם, שכל טיבו דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, היינו בעמ"נ לקבל. ואור הבא לסייע שיוכלו להגיע עי"ז בעמ"נ להשפיע, את זה אינם רוצים, כי זה נקרא אצלם מיתה. לכן כשבא אור השבת, הוא מנוחה ושמחה רק ליהודים.