תוכן

תשמ"ד, פרשות מאמר ס
איזו היא מחלוקת לשם שמים, ושאינה לשם שמים זו מחלקת קרח וכל עדתו, מקשים העולם, מדוע לא כתיב משה, וקרח ועדתו, כמ"ש אצל הלל ושמאי.
בכדי להבין את הנ"ל, צריכים לדעת מהו הפירוש לשם שמים, הזה"ק מפרש: לשם שמים, היינו זעיר אנפין. מפורש בסולם, כי ענין המחלוקת של שמאי והלל הוא ענין של קו ימין וקו שמאל, והיות שקו ימין לבד אין בו שלימות, כי אין בו חכמה, וקו שמאל אין בו שלימות, הגם שיש בו אבל מכל מקום אין שם חסדים, שהוא הלבוש על החכמה שבלי הלבוש הזה, הוא נמצא בחושך.
נמצא שעל ידי המחלוקת שכל אחד מראה לשני, שאין בו שלימות, ומראה לו את החסרון בקו של שני זה גורם, שהשני קוים, נכללים זה מזה, היינו ששניהם באים לידי קו אמצעי, הנקרא ז"א, שהוא הקו האמצעי בהפרצופים, וז"א נקרא "שם שמים".
מתבאר שאם לא היתה המחלוקת, היה כל אחד נשאר בקו שלו, לכן היתה מחלוקת בכדי להגיע לשם שמים.
משא"כ קרח ועדתו, הם הלכו בקו שמאל, ורצו להשאר בקו שמאל, היינו רצו להשאר בחכמה בלי חסדים הם רוצים את המטרה שהוא להטיב לנבראיו, בלי הלבוש של חסדים. וזה ענין מה שאמרו רז"ל קרח פקח היה, היינו כנ"ל, שרצו להשאר בקו שמאל שהיא חכמה בלי חסדים, נמצא שמחלוקת קרח ועדתו היה שלא לשם שמים, היינו בכדי להגיע לקו אמצעי, שנקרא שמים, שהוא חסדים.
משא"כ משה בודאי היה נכלל מקו האמצעי, כי משה נקרא בשם דעת, שהוא קו אמצעי, כמ"ש בזה"ק, כי יעקב הוא בחינת ת"ת ומשה הוא בחינת דעת. לכן משה בחינתו היה לשם שמים, לכן לא אמרו מחלוקת משה וקרח נקרא שלא לשם לשמים, כי בודאי שבחינתו של משה היה בחינת שמים.
וענין קו ימין וקו שמאל, נוהג אפילו בזמן עבודה של הכנה, היינו אפילו בעוד שטרם זכה האדם להכנס להיכל המלך, כי כדי להכנס להיכל המלך מוכרח האדם לזכות לבחינת לשמה, כמו שמובא במסכת אבות, (פרק שישי) רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, וכו' ומגלין לו רזי תורה, אז נקרא שהוא נכנס בהיכל המלך, ושם ברזי תורה מתחיל הענין, של קו ימין הנקרא חסד, וקו שמאל הנקרא גבורה, כמ"ש בפתח אליהו, חסד דרועא [יד] ימינא, גבורה דרועא [יד] שמאלא, שרק בבחינת רזי תורה, מתפרשים כל הענינים האלו, על דרך האמת, אבל מטרם שהאדם זכה לצאת מאהבה עצמית, ולזכות לעשות הכל בעמ"נ להשפיע, הנקרא לשמה, הגם שהאדם לומד את כל אלה הענינים, כמו שהם אבל הם רק בבחינת שמות בלי שום ביאור, היינו שאין לו שום השגה באלו הדברים שלומד, כי אין לו שום ידיעה בהחומר של השורשים העליונים, המכונים בשם שמות הקדושים, או ספירות ופרצופים.
וניתן לנו ללמוד את הדברים העליונים, המכונה חכמת הקבלה, הוא רק בדרך סגולה, משום שהם יכולים להביא לאדם רצון וחשק להדבק בהבורא, מחמת קדושת הענינים, שמדברים משמות הקדושים, משא"כ בתורה הנגלית, הוא צריך להאמין שכל התורה כולה, הוא שמותיו של הקב"ה, נמצא שהענינים האלה הם יותר מסוגלים, (כמבואר בספר מתן תורה).
וכשאדם לומד את הדברים העליונים, בכדי שתביא אותו לידי התקרבות להקדושה, זה מביא לידי קירוב המאורות, שענינו הוא שיגרום לו הלימוד הזה, שיזכה עי"ז לבוא לכוון כל מעשיו שיהיו בעמ"נ להשפיע, וזה נקרא עבודה, בבחינת הכנה, שמכין את עצמו שיהיה מוכשר להכנס להיכל המלך, ולהדבק בו יתברך.
וגם כאן בעבודה דבחינת הכנה אנו לומדים, תיקון קוים, הנמשכים בבחינת ענף ושורש, הנה ימין נקרא חסד, והוא בחינת חסדים מכוסים, שהיא הבחינה למעלה מהדעת, והוא נקרא בחינת כי חפץ חסד, שאינו צריך לשום דבר, אלא הוא שמח בחלקו, ממה שיש לו, ואומר כמה שנתנו לו משמים מתנה, שיהיה לו אחיזה בתורה ומצות די לו.
והגם שהוא רואה שהוא מקיים התורה ומצות רק מבחינת החינוך, שחינכו אותו כך, והחינוך הזה לא חשוב, אם חינכו אותו בזמן שהיה קטן, או שחינכו לו בזמן שכבר היה גדול בשנים, לא חשוב אלא כל תחילת עבודה מתחיל מחינוך, וזה עוד לא נקרא קו ימין, כי לא שייך לומר ימין אלא בזמן שיש לו שני קוים אז אומרים, הראשון נקרא ימין, והשני שמאל.
אלא אח"כ כשיש לו בקורת והוא מתחיל לעבוד על חשבון עצמו, והוא רוצה אז לדעת מהו מטרתו בחיים, וכשהוא משתוקק למה שהוא הוא עושה חשבון לעצמו, אם על ידי השתוקקות זו, הוא יגיע לאיזה מטרה ובעיקר מהו מטרת הבריאה, ורואה שכתוב בכל המקומות שהיא להטיב לנבראיו, והוא רואה שעוד לא מרגיש שום טוב ועונג, ושואל לעצמו, א"כ למה הוא לא מרגיש את הטוב והעונג של מטרת הבריאה, אבל על זה הוא רואה תירוץ, שצריכים מקודם לבוא לידי השתוות הצורה ורק אח"כ יכולים להגיע לידי הרגשת טוב ועונג.
ובכדי להגיע לבחינת השפעה הנקרא השתוות הצורה אז עבודה שלו הוא בדרך חקירות ובדיקות אם באמת, הוא הולך על המסלול, של אהבת הזולת, אחרת לא אפשר להגיע לידי דבקות בה' הנקרא הדבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום.
ואם הוא רואה אז שהוא נמצא עדיין באהבה עצמית ועוד לא זז כמלא נימא ממצב שופלתו, אז הוא בא לפעמים לידי יאוש, ויש לפעמים שלא לבד, שלא הלך קדימה, אלא הוא מרגיש שהלך אחורה, ובזמן כזה, קשה לו לקיים תורה ומצות בשמחה, אלא להיפוך, רק בעצבות הוא נמצא כל הזמן, ואז לפעמים עולם חשך בעדו, כי העצבות מביא לו הרבה מחשבות ורצונות, שהם ממש נגד המטרה שהוא רוצה להגיע.
המצב הזה נקרא קו שמאל, כי דבר הצריך תיקון נקרא שמאל.
ואז כשאדם כבר בא לקו שמאל, והוא רואה את מצבו, איך שהוא ריקן מכל, אז הוא צריך לעבור לקו של ימין כי בזמן שיש לו שמאל אז שייך לומר ימין, וימין נקרא שלימות, כנ"ל, שמטרם שיש לו שמאל, הוא נקרא, סתם קו, מטעם שאי אפשר להיות ימין בלי שמאל, לכן עכשיו הקו הראשון שהוא בחינת שלימות, הוא חוזר עכשיו לקו הזה, משום שכאן הוא הבסיס, שממנו בונים כל הבנין הנקרא בחינה, שהוא למעלה מהדעת, כיון שיש לו עכשיו דעת שרואה את מצבו האמיתי, שאין לו שום דבר אחיזה ברוחנית, דהיינו מצד השכל הוא כולו חושך, בא עתה הזמן ללכת למעלה מהדעת, ולומר, עיניים להם ולא יראו אזניים להם ולא ישמעו וכו', אלא שש ושמח בזה שהוא זכה, לקיים מצות ה' אשר צוה לנו ע"י משרע"ה ואעפ"י שלא מרגיש בזה שום טעם והבנה, מ"מ למעלה מהדעת הוא מאמין שזהו זכיה גדולה לו בזה שהוא יכול לקיים מצות ה' בפשטיות, מה שיש אנשים אחרים, שגם זה אין להם, והוא מאמין שהכל בא מן השמים, ולאחרים נתנו רק להנות משטויות מה שמותאם לבהמות ולחיות וכדומה, ולו נתנו מחשבה ורצון לראות איך שכל החיים שלהם הוא שטות והבל.
לכן הוא מחשיב את המתנה זו, כמוצא שלל רב, והוא נמצא תמיד בהתפעלות גדולה מחמת חשיבות זו, וזה חשוב אצלו כאילו זכה להמדרגות הכי גבוהות, אז נקרא זה קו ימין שלימות, משום שדוקא ע"י זה שהאדם בשמחה יש לו בחינת דבקות בה', כמו שארז"ל אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, והיות שהוא נמצא עכשיו במצב של שלימות אז יש לו מקום במה לשמוח, לכן אפילו בזמן ההכנה, יש מקום שיכול לקבל הארה מלמעלה, אעפ"י שאינו יכול להיות אצלו הארה זו בקביעות, מ"מ קצת קשר עם רוחניות הוא רוח גדול, כי כל מגע שיש ברוחניות, אין האדם מסוגל להעריך את זה.
והקו הימין הזה נקרא, אמת מטעם שהשלימות נבנה, על בסיס של אמת, היינו שאינו אומר שיש לו רכוש גדול בתורה ומצות, היינו הרגשה והשגה והבנה, אלא שאומר כמה שיש לו, זאת אומרת, כמה שנותנים לו מן השמים, אפילו שמרגיש שהוא נמצא במצב שמרגיש שהוא נמצא במצב יותר גרוע, מכפי מה שקבל מצד החינוך, מ"מ הוא מחשיב זה למעלה מהדעת, שזוהי חשיבות גדול אצלו, שזכה שיהיה לו קצת מגע עם רוחניות, וכשהוא עובד על זה, היינו שיסתפק במיעוט ושיהא שמח בחלקו, ורוצה לתת כבוד, לתורה ומצות כאילו היה מרגיש טעם בבחינת ידיעה והרגשה אמיתית שאז גם הגוף מסכים לעבודה זו, שזה נקרא, שגם אויביו ישלים אתו, משא"כ כשהוא צריך לעשות למעלה מהדעת אז הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן נקרא זה עבודה של אמת היינו שרואה את מצבו האמתית, ומ"מ הוא מתגבר על זה, כאילו היה זה בידיעה זה נקרא קו ימין.
וכל זה הוא מטעם שרוצה לתת כבוד לתורה למעלה מהדעת, והגם שנראה כאילו הוא בונה זה על בנין של דעת, שהוא אומר שיש הרבה אנשים שאין להם שום שייכות לתורה ומצות, א"כ השכל מחייב שיש לו כבר עם מה לשמוח, כיון שיש לו רכוש ולאנשים אחרים אין רכוש כזה, זה נכון אבל להגיד שזה דבר חשוב שכדאי לשמוח עם זה, הוא צריך כבר לבחינת מעלה מהדעת, וזה נקרא שמחה של מצוה, היינו שבנוי על יסוד של אמונה, ואז הוא יכול לשיר ולרקוד, והכל אמת משום שהוא למעלה מהדעת.
והקו שמאל הנמשך משורש הגבורה, שגבורה, פירושו התגברות, וכיון שהאדם עושה חשבון לעצמו כמה הוא כבר מקורב לקדושה, זאת אומרת כמה כוחות הוא יכול לתת לאהבת הזולת, היינו שיעשה מעשים של השפעה בלי שום תמורה, לטובת החברים, שהוא יכול למדוד זה בשיעור עד כמה הוא מוכן לותר לטובת החברים ולא ירצה לקבל עבור זה שום תמורה, ואז אם הוא רואה את מצבו האמיתי שהוא עדיין לא ראוי לשום ויתור, אז אין עצה אלא תפילה, וזה נקרא שהקו שמאל מביא לו מקום לתפילה.
המתבאר מזה, שקו ימין מביא לו מקום שיוכל לתת שבח והודיה, על מה שנתנו לו שלימות, ואז אין מקום לתפילה, מטעם שאין לו אז מקום חסרון, וכמו כן אין לו מקום לבנים, הנקרא הבנה בתורה ומצות, כי אין לו אז שום קושיות, שיצטרך לקבל עליהם תירוצים, ואז ממילא אין לו פריה ורביה בתורה.
משא"כ הקו שמאל, שהיא גבורה, שאז צרכים להתגבר, כיון שצריכים להתגבר ורואים שאין כוחות לזה, אז יש מקום לתפילה, וגם יש שם מקום לבנים כי ע"י הכוחות שבאים מלמעלה, מה שהוא המשיך ע"י תפילתו, זה מביא לו פריה ורביה בתורה.
אבל צריכים לדעת, שאלו ב' קוים צריכים להיות שקולים, היינו שמשתמשים בשניהם בשוה, אז שייך לומר, בא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, שזה נקרא קו האמצעי, שענין הכרעה הוא שכולל את שניהם לאחד, ואם אחד גדול מחבירו, אז לא יכולים לכלול את אחד בהשני משום שהשני שהוא יותר גדול לא רוצה להכלל בשני, משום שהוא מרגיש שבחינתו הוא יותר תועלתי, לכן צריכים להשתדל שיהיו שניהם שוים.
ומהו הריוח, כשיש לו ב' הקוים, וכ"כ הוא צריך לדייק, שיהיו שניהם שוים. כדי שישיג את קו האמצעי, הנה צריכים לדעת שקו האמצעי נקרא השפע שבא מלמעלה המתגלה על ב' הקוים.
וזה יכולים לפרש לפי מה שאמרו רז"ל ג' שותפין באדם, אביו ואמו והקב"ה, אביו נותן את הלובן, ואמו נותנת את האודם, והקב"ה נותן את הנשמה, לובן פירושו לבן כמ"ש אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו, והכוונה היא, שתמיד הוא הולך במצב של לבן, וזה נקרא קו ימין היינו שאינו רואה במצבו שום חסרון, אלא הוא תמיד שמח בחלקו, ואפילו שהוא מרגיש בעבודתו, שאין לו שום רכוש מ"מ הוא שמח.
וזה יכולין להבין על פי מעשה שמספרים, שפעם חלתה בת המלך ולא מצאו לה שום תרופה למחלתה, עד שבא חכם אחד ואמר הוא יכול לרפותה רק על דרך סגולה, היינו אם היא תלבוש חלוק לבן של איש שהוא שמח בחלקו היא יכולה עי"ז להתרפאות, מה עשה המלך, שלח שליחים לעשירי עם, ושאלו אותם אם הם שמחים בחלקם, אז כל אחד ואחד נתן להבין מה שחסר לו, ואח"כ שלח לשאול למעמד הבינוני אולי נמצא אצלם מי שהוא שמח בחלקו ולא מצא וכו', עד שנתיאשו ולבסוף בא אחד, וסיפר להמלך שרחוק מכאן, יש יער ושמע שהשומר היער הוא תמיד שמח בחלקו, מובן מאליו שהמלך שלח שליחים נכבדים להשומר, וכשבאו השליחים להשומר, שאל אותם הלא אני רואה שאתם אנשים מכובדים, מדוע באתם אלי, וספרו לו את כל הענין של בת המלך לכן באנו אליך, ואנו רוצים לדעת אם הוא באמת כמו שמספרים עליך שאתה הוא שמח בחלקך, אז אמר להם בטח בלי שום ספק, אני מרגיש שלא חסר לי כלום בחיים ומהכל אני נהנה, א"כ אמרו לו, תן לנו כתונת אחת שלך עבור בת המלך, אז הוא השיב להם תאמינו לי אם היה לי כתונת היתי נותן זה לבת המלך, אבל אין לי כתונת.
וממעשה זו אנו יכולים לראות אם האדם רוצה להיות שמח בחלקו אין על זה שום תנאים, שזה נקרא שלימות ולא צריכים שום דבר, שנוכל לומר שבשביל זה הוא יכול להיות שמח בחלקו, וזה נקרא קו ימין, שאינו צריך לשום דבר, כי אם הוא זקוק לאיזה דבר לא חשוב מה הוא כבר לא יכול להיות בשלימות.
ואמו נותנת לו את האודם, כנ"ל כמ"ש אם יהיו חטאיכם כשני, ששם יש קו אודם, שמאחר שהוא עושה בקורת על המעשים טובים, שהוא עושה אז הוא רואה, שאי אפשר לו ללכת קדימה, ועוד להפוך, שהוא נמצא במצב של אחורה, וזה נקרא קו אודם, שהגוף נותן להבין שאין ללכת בזמן שהקו הוא אודם, ואין לו שום עצה אלא להרבות בתפילה.
וזה הוא כמו שמובא בילקוט (בהגדה של הפעילים) אמרו ישראל, לפני הקב"ה, אימתי אתה גואלנו? אמר הקב"ה: לכשתרדו במדרגה התחתונה, אותה שעה אני גואל אתכם.
כי דוקא בזמן שאדם בא לקו אדום, שהוא מרגיש שהוא נמצא במדרגה התחתונה, אז בא הגאולה.
כי אז הקב"ה נותן הנשמה שאז מאיר עליו אור עליון, שהוא משיג אז עזרה מלמעלה, כמו שרז"ל הבא לטהר מסייעין אותו, ומובא בזה"ק השאלה, במה מסייעין אותו, ומשיב, בנשמתא קדישא, שאז מקויים והשותף הג' שהוא הקב"ה נותן את הנשמה, וזה נקרא קו האמצעי.