תוכן

תשמ"ד, פרשות מאמר ס

א) איזו היא מחלוקת לשם שמים וכו' [משנה אבות ה' יז'], ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח ועדתו. מקשים העולם מדוע לא כתיב משה וקרח ועדתו, כמ"ש אצל הלל ושמאי.
בכדי להבין את הנ"ל, צריכים לדעת מה הפירוש לשם שמים. הזה"ק מפרש: לשם שמים, היינו זעיר אנפין. מפורש בסולם, כי ענין המחלוקת של שמאי והלל הוא ענין של קו ימין וקו שמאל. והיות שקו ימין לבד אין בו שלימות, כי אין בו חכמה, וקו שמאל אין בו שלימות, הגם שיש בו חכמה, אבל מכל מקום אין שם חסדים, שהוא הלבוש על חכמה, שבלי הלבוש הזה הוא נמצא בחושך.
נמצא שעל ידי המחלוקת, שכל אחד מראה לשני שאין בו שלימות, ומראה לו את החסרון בקו של השני, זה גורם שהשני קוין נכללים זה מזה. היינו ששניהם באים לידי קו האמצעי, הנקרא ז"א, שהוא הקו האמצעי בהפרצופים. וז"א נקרא "שם שמים".
מתבאר, שאם לא היתה המחלוקת, היה כל אחד נשאר בקו שלו. לכן היתה מחלוקת, בכדי להגיע לשם שמים.
משא"כ קרח ועדתו. הם הלכו בקו שמאל, ורצו להשאר בקו שמאל. היינו רצו להשאר בחכמה בלי חסדים. היינו הם רצו את המטרה, שהיא להטיב לנבראיו, בלי לבוש של חסדים. וזה ענין מה שאמרו רז"ל, קרח פקח היה, היינו כנ"ל שרצו להשאר בקו שמאל, שהיא חכמה בלי חסדים. נמצא שמחלוקת קרח ועדתו היתה שלא לשם שמים, היינו בכדי להגיע לקו האמצעי, שנקרא שמים, שהוא חסדים.
משא"כ משה בודאי היה נכלל מקו האמצעי, כי משה נקרא בשם דעת, שהוא קו אמצעי. כמ"ש בזה"ק, כי יעקב הוא בחינת ת"ת ומשה הוא בחינת דעת. לכן משה בחינתו היתה לשם שמים. לכן לא אמרו מחלוקת משה וקרח נקרא שלא לשם שמים, כי בודאי בחינתו של משה היתה בחינת שמים.
וענין קו ימין וקו שמאל נוהג אפילו בזמן עבודה של הכנה, היינו אפילו בעוד שטרם זכה האדם להכנס להיכל המלך. כי כדי להכנס להיכל המלך מוכרח האדם לזכות לבחינת לשמה. כמו שמובא במסכת אבות (פרק קנין תורה), רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו', ומגלין לו רזי תורה. ואז נקרא שהוא נכנס בהיכל המלך.
ושם, ברזי תורה, מתחיל הענין של קו ימין, הנקרא חסד. וקו שמאל, הנקרא גבורה. כמ"ש בפתח אליהו, חסד דרועא (יד) ימינא, גבורה דרועא (יד) שמאלא. רק בבחינת רזי תורה מתפרשים כל הענינים האלו על דרך האמת. אבל מטרם שהאדם זכה לצאת מאהבה עצמית, ולעשות הכל בעמ"נ להשפיע, הנקרא לשמה, הגם שהאדם לומד את כל אלה הענינים כמו שהם, אבל הם רק בבחינת שמות בלי שום ביאור, היינו שאין לו שום השגה באלו הדברים שלומד. כי אין לו שום ידיעה בהחומר של השורשים העליונים, המכונים בשם שמות הקדושים או ספירות ופרצופים.
וניתן לנו ללמוד את הדברים העליונים, המכונה חכמת הקבלה, רק בדרך סגולה, משום שהם יכולים להביא לאדם רצון וחשק להדבק בהבורא, מחמת קדושת הענינים שמדברים משמות הקדושים. משא"כ בתורה הנגלית, הוא צריך להאמין שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה. נמצא שהענינים האלה הם יותר מסוגלים (כמבואר בספר מתן תורה).
וכשאדם לומד את הדברים העליונים, בכדי שיביאו אותו לידי התקרבות להקדושה, זה מביא לידי קירוב המאורות. שענינו הוא, שיגרום לו הלימוד הזה, שיזכה עי"ז לבוא לכוון כל מעשיו שיהיו בעמ"נ להשפיע. וזה נקרא עבודה בבחינת הכנה, שמכין את עצמו, שיהיה מוכשר להכנס להיכל המלך ולהדבק בו יתברך.
וגם כאן בעבודה דבחינת הכנה אנו לומדים תיקון קוים, הנמשכים בבחינת ענף ושורש. הנה ימין נקרא חסד, והוא בחינת חסדים מכוסים, שהיא הבחינה למעלה מהדעת. והוא נקרא בחינת כי חפץ חסד, שאינו צריך לשום דבר, אלא הוא שמח בחלקו ממה שיש לו. ואומר כמה שנתנו לו משמים מתנה, שתהיה לו אחיזה בתורה ומצוות, די לו.
והגם שהוא רואה שהוא מקיים התורה ומצוות רק מבחינת החינוך, שחינכו אותו כך, ולא חשוב אם חינכו אותו בזמן שהיה קטן, או שחינכו אותו בזמן שכבר היה גדול בשנים, אלא כל תחילת עבודה מתחיל מחינוך. וזה עוד לא נקרא קו ימין. כי לא שייך לומר ימין, אלא בזמן שיש לו שני קוים, אז אומרים הראשון נקרא ימין והשני שמאל.
אלא אח"כ, כשיש לו ביקורת, והוא מתחיל לעבוד על חשבון עצמו, והוא רוצה אז לדעת מה מטרתו בחיים. וכשהוא משתוקק למשהו, הוא עושה חשבון לעצמו, אם על ידי השתוקקות זו הוא יגיע לאיזו מטרה. ובעיקר, מהי מטרת הבריאה. ורואה שכתוב בכל המקומות שהיא להטיב לנבראיו. והוא רואה שעוד לא מרגיש את הטוב והעונג של מטרת הבריאה. אבל על זה הוא מוצא תירוץ, שצריכים מקודם לבוא לידי השתוות הצורה, ורק אח"כ יכולים להגיע לידי הרגשת טוב ועונג.
ובכדי להגיע לבחינת השפעה, הנקראת השתוות הצורה, אז העבודה שלו היא בדרך חקירות ובדיקות, אם באמת הוא הולך על המסלול של, אהבת הזולת. אחרת אי אפשר להגיע לידי דביקות בה', הנקרא הדבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום.
ואם הוא רואה אז שהוא נמצא עדיין באהבה עצמית, ועוד לא זז כמלא נימא ממצב שפלותו, אזי הוא בא לפעמים לידי יאוש. ויש לפעמים שלא רק שלא הלך קדימה, אלא הוא מרגיש שהלך אחורה. ובזמן כזה קשה לו לקיים תורה ומצוות בשמחה, אלא להיפך, הוא נמצא כל הזמן בעצבות. ואז לפעמים עולם חשך בעדו, כי העצבות מביאה לו הרבה מחשבות ורצונות, שהם ממש נגד המטרה שאליה הוא רוצה להגיע.
המצב הזה נקרא קו שמאל, כי דבר הצריך תיקון נקרא שמאל. ואז כשאדם כבר בא לקו שמאל, והוא רואה את מצבו, איך שהוא ריקן מכל, אז הוא צריך לעבור לקו של ימין. כי בזמן שיש לו שמאל, אז שייך לומר ימין. וימין נקרא שלימות, כנ"ל, שמטרם שיש לו שמאל, הוא נקרא סתם קו, מטעם שאי אפשר להיות ימין בלי שמאל, לכן עכשיו הקו הראשון, שהוא בחינת שלימות, הוא חוזר לקו הזה, משום שכאן הוא הבסיס שממנו בונים כל הבנין.
ונקראת בחינה זו שהיא למעלה מהדעת, כיון שיש לו עכשיו דעת, שרואה את מצבו האמיתי, שאין לו שום דבר אחיזה ברוחניות. דהיינו מצד השכל הוא כולו חושך.
ועתה בא הזמן ללכת למעלה מהדעת, ולומר, עיניים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו וכו', אלא שש ושמח בזה שהוא זכה לקיים מצות ה', אשר צוה לנו ע"י משרע"ה. ואעפ"י שלא מרגיש בזה שום טעם והבנה, מ"מ הוא מאמין למעלה מהדעת שזו זכיה גדולה לו, בזה שהוא יכול לקיים מצות ה' בפשיטות, שהרי יש אנשים אחרים, שגם את זה אין להם. והוא מאמין שהכל בא מן השמים. ולאחרים נתנו רק להנות, ודברי הבל וכזב, ומדברים בהמיים וריקים וכדומה. ואילו לו נתנו מחשבה ורצון לראות איך שכל החיים שלהם הם והבל וריק .
לכן הוא מחשיב את המתנה הזו כמוצא שלל רב. והוא נמצא תמיד בהתפעלות גדולה מחמת חשיבות זו. וזה חשוב אצלו כאילו זכה להמדרגות הכי גבוהות. אז נקרא זה קו ימין, שלימות, משום שדוקא ע"י זה שהאדם בשמחה, יש לו בחינת דבקות בה'. כמו שארז"ל (שבת ל:) אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. והיות שהוא נמצא עכשיו במצב של שלימות, אז יש לו מקום במה לשמוח. לכן אפילו בזמן ההכנה, יש מקום שיכול לקבל הארה מלמעלה. ואעפ"י שאינה יכולה להיות אצלו הארה זו בקביעות, מ"מ אפילו קצת קשר עם רוחניות הוא רווח גדול, כי כל מגע שיש ברוחניות, אין האדם מסוגל להעריך את ערכו.
והקו ימין הזה נקרא אמת, מטעם שהשלימות נבנית על בסיס של אמת. היינו שאינו אומר שיש לו רכוש גדול בתורה ומצוות, היינו הרגשה והשגה והבנה. אלא שאומר שכמה שיש לו, היינו כמה שנותנים לו מן השמים, אפילו שמרגיש שהוא נמצא במצב יותר גרוע מכפי מה שקיבל מצד החינוך, מ"מ הוא מחשיב זה למעלה מהדעת, שזוהי חשיבות גדולה אצלו, שזכה שיהיה לו קצת מגע עם רוחניות.
וכשהוא עובד על זה, היינו שמסתפק במועט ושיהא שמח בחלקו, רוצה לתת כבוד לתורה ומצוות, כאילו היה מרגיש טעם בבחינת ידיעה והרגשה אמיתית, שאז גם הגוף מסכים לעבודה זו, שזה נקרא שגם אויביו ישלים אתו. משא"כ כשהוא צריך לעשות למעלה מהדעת, אז הגוף מתנגד לעבודה זו. לכן נקרא זה עבודה של אמת, היינו שרואה את מצבו האמיתי. ומ"מ הוא מתגבר על זה, כאילו היה זה בידיעה. וזה נקרא קו ימין.
וכל זה הוא מטעם שרוצה לתת כבוד לתורה ולמעלה מהדעת, והגם שנראה כאילו הוא בונה את זה על בנין של דעת, שהוא אומר שיש הרבה אנשים שאין להם שום שייכות לתורה ולמצוות. א"כ השכל מחייב שיש לו כבר עם מה לשמוח, כיון שיש לו רכוש שלאנשים אחרים אין אותו. אבל כדי להגיד שזהו דבר חשוב שכדאי לשמוח איתו, לשם כך הוא כבר צריך לבחינת למעלה מהדעת. וזה נקרא שמחה של מצוה, היינו שבנוי על יסוד של אמונה. ואז הוא יכול לשיר ולרקוד, והכל אמת, משום שהוא למעלה מהדעת.
והקו שמאל, הנמשך משורש הגבורה, שגבורה פירושו התגברות. וכיון שהאדם עושה חשבון לעצמו כמה הוא כבר מקורב לקדושה, זאת אומרת כמה כוחות הוא יכול לתת לאהבת הזולת, היינו שיעשה מעשים של השפעה בלי שום תמורה לטובת הזולת, שהוא יכול למדוד את זה, בשיעור עד כמה הוא מוכן לוותר לטובת הזולת, ולא לרצות לקבל עבור זה שום תמורה. ואז אם הוא רואה את מצבו האמיתי, שהוא עדיין לא ראוי לשום ויתור, אז אין עצה אלא תפילה. וזה נקרא שקו שמאל מביא לו מקום לתפילה.
המתבאר מזה שקו ימין מביא לו מקום שיוכל לתת שבח והודיה על מה שנתנו לו שלימות. ואז אין מקום לתפילה, מטעם שאין לו אז מקום חסרון. וכמו כן אין לו מקום לבנים, הנקרא הבנה בתורה ומצוות, כי אין לו אז שום קושיות, שיצטרך לקבל עליהם תירוצים. ואז ממילא אין לו פריה ורביה בתורה.
משא"כ הקו שמאל שהוא גבורה, שאז צריכים להתגבר, ורואים שאין כוחות לזה, אז יש מקום לתפילה. וגם יש שם מקום לבנים, כי ע"י הכוחות שבאים מלמעלה, שהוא המשיך ע"י תפילתו, זה מביא לו פריה ורביה בתורה.
אבל צריכים לדעת שאלו ב' קוים צריכים להיות שקולים, היינו שמשתמשים בשניהם בשוה, אז שייך לומר בא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, שזה נקרא קו האמצעי. שענין הכרעה הוא שכולל את שניהם לאחד. ואם אחד גדול מחבירו אז לא יכולים לכלול את אחד בהשני, משום שהיותר גדול לא רוצה להכלל בשני, משום שהוא מרגיש שבחינתו היא יותר לתועלת. לכן צריכים להשתדל שיהיו שניהם שוים.
ומהו הרווח כשיש לו ב' הקוים. וכ"כ הוא צריך לדייק, שיהיו שניהם שוים כדי שישיג את קו האמצעי. הנה צריכים לדעת שקו האמצעי נקרא השפע שבא מלמעלה המתגלה על ב' הקוים.
וזה יכולים לפרש לפי מה שאמרו רז"ל, ג' שותפין באדם, אביו ואמו והקב"ה. אביו נותן את הלובן, ואמו נותנת את האודם, והקב"ה נותן את הנשמה. לובן פירושו לבן, כמ"ש אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו. והכוונה היא שתמיד הוא הולך במצב של לבן. וזה נקרא קו ימין, היינו שאינו רואה במצבו שום חסרון, אלא הוא תמיד שמח בחלקו. ואפילו שהוא מרגיש בעבודתו שאין לו שום רכוש, מ"מ הוא שמח.
וזה יכולין להבין על פי מעשה שמספרים, שפעם חלתה בת מלך, ולא מצאו לה שום תרופה למחלתה. עד שבא חכם אחד ואמר שהוא יכול לרפאותה, רק על דרך סגולה, היינו אם היא תלבש חלוק לבן של איש שהוא שמח בחלקו, היא תתרפא. מה עשה המלך, שלח שליחים לעשירי עם, ושאלו אותם אם הם שמחים בחלקם, ואז כל אחד ואחד נתן להבין מה שחסר לו. ואח"כ שלח לשאול למעמד הבינוני, אולי נמצא אצלם מי שהוא שמח בחלקו, ולא מצאו וכו'.
ולבסוף בא אחד וסיפר להמלך, שרחוק מכאן יש יער, ושמע ששומר היער הוא תמיד שמח בחלקו. מובן מאליו שהמלך שלח שליחים נכבדים להשומר, וכשבאו השליחים להשומר, שאל אותם הלא אני רואה שאתם אנשים מכובדים, מדוע באתם אלי. וסיפרו לו את כל הענין של בת המלך, ועכשיו רוצים לדעת אם הוא באמת כמו שמספרים עליו, שהוא שמח בחלקו. ואז אמר להם, כי כן הדבר, כי הוא מרגיש שלא חסר לו בחיים מאומה, ומהכל הוא נהנה. ואז ביקשו אותו שיתן כתונת אחת עבור בת המלך. והשיב להם, שאם היתה לו כתונת בודאי שהיה נותן אותה לבת המלך, אבל אין לו שום כתונת.
וממעשה זה אנו יכולים לראות, אם האדם רוצה להיות שמח בחלקו, אין על זה שום תנאים. וזה נקרא שלימות, שלא צריכים שום דבר, שנוכל לומר שבשביל זה הוא יכול להיות שמח בחלקו. וזה נקרא קו ימין. שאינו צריך לשום דבר, כי אם הוא זקוק לאיזה דבר, ולא חשוב מהו, כבר לא יכול להיות בשלימות.
ואמו נותנת את האודם, כנ"ל. כמ"ש אם יהיו חטאיכם כשני, ששם יש קו אודם. שמאחר שהוא עושה ביקורת על המעשים טובים שהוא עושה, הוא רואה שאי אפשר לו ללכת קדימה, ואדרבא, הוא נמצא במצב של אחורה. וזה נקרא קו אודם, שהגוף נותן להבין שאין ללכת בזמן שהקו הוא אודם. ואין לו אז שום עצה אלא להרבות בתפילה.
וזהו כמו שמובא בילקוט, אמרו ישראל לפני הקב"ה: אימתי אתה גואלנו? אמר הקב"ה: לכשתרדו במדרגה התחתונה, אותה שעה אני גואל אתכם.
כי דוקא בזמן שאדם בא לקו אודם, שהוא מרגיש שהוא נמצא במדרגה התחתונה, אז באה הגאולה.
כי אז הקב"ה נותן הנשמה, שאז מאיר עליו אור עליון, שהוא משיג אז עזרה מלמעלה, כמו שארז"ל הבא לטהר מסייעין אותו. ומובא בזה"ק השאלה, במה מסייעין אותו. ומשיב, בנשמתא קדישא. שאז השותף הג', שהוא הקב"ה, נותן את הנשמה. וזה נקרא קו האמצעי.