תוכן

"קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם" (ויקרא ט ב). ובמדרש כתוב: "קדושתי למעלה מקדושתכם". שלכאורה קשה, איזה נימוק הוא על 'קדושים תהיו' מחמת 'כי קדוש אני ה'', אם כביכול הקדוש ברוך הוא קדוש, מה זה שייך לנו שעל ידי זה גם אנו יכולים לבוא אל המעלה להיות קדושים. גם מה מחדש לנו המדרש שקדושת השי"ת היא למעלה מקדושתנו.

אלא הענין הוא, כי הפירוש 'קדושים הוא' כפי שפירש רש"י ז"ל, "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה וכו'". וכאן יש מקום אל האדם בעת שיצרו מתגבר עליו, להרהר ולחשוב איך ובאיזה כח אוכל להתגבר על כוחות היצר הטבועים בי. לזה אומר לנו הכתוב כי קדוש אני ה' ואני השורש שלכם, כי נשמתכם היא חלק אלקי, וכל מה שיש "בהכל" יש גם בהחלק, ולכן לא צריכים להתייאש, כי מה שיש בשורשינו הוא קרוב לנו ויונעם לנו, רק צריכים להתאמץ להתקרב אל השורש ואז השורש מאיר בנו ומתעורר אלינו ומתגברים על התאוות והיצר הרע[1].

ואל תאמר אם טוב להיות קדוש ופרוש, אפרוש עצמי מכל וכל, כדרך הפילוסופים שהיו פורשים לשדות ויערות חוץ ממקום ישוב בכדי להתדבק ברוחניות. על זה אומרים לך: לא! אין זה דרך התורה, כי פרוש מכל וכל הוא הקב"ה כי קדושתו היא למעלה מן קדושה שלנו.

ואסביר זה עפ"י סיפור מזקננו הרבי ר' אלימלך מליזענסק זיע"א, שבכל מוצאי יום כפור היה בבדיחות הדעת ושמח, והיה אומר להצעירים שבחבריא שלו, לכל אחד ואחד, מה שביקש והתפלל מהשי"ת ביום הקדוש, וגם את התשובה ומילוי הבקשה, מה שהקב"ה ענה על המבוקש שלו. לצעיר אחד אמר, אתה בקשת מהשי"ת שיתן לך האפשרות ללמוד בכל יום כמה דפים גמרא בלתי לה' לבדו, שאתה לא תהנה כלום מלימודך. דע לך מה שענו לך, היות שאתה רוצה רק לעשות נחת רוח ולא ליהנות מן הלימוד כלום, הקב"ה מוחל לך הטובה הזאת והוא לא צריך את לימודך.

וזהו הכוונה "קדושתי למעלה מקדושתכם", כי כל מטרת הבריאה היא שרצונו להיטיב לנבראיו, והקב"ה רוצה שנקבל הטבתו, ואם אנחנו נפרוש מכל וכל, נאבד את כלי הקבלה שלנו. והסדר הוא כמו חתן וכלה שאוכלים בקערה אחת והחתן דוחף את הקערה להכלה והכלה דוחפת הקערה אל החתן, כן הקב"ה הוא נמשל אל החתן וכנסת ישראל היא הכלה (רש"י דברים לג, ב), ואם כן ודאי מובן מאליו שהקערה עם האוכל שהחתן רצה לתת להכלה נשאר בידי הכלה.

ובענין הרגשת הטוב וההתעלות שבימי החג, צריך לדעת, כי אסור להיות מסור בידי ההרגש. כי יש לפעמים שההרגש וההתפעלות בא מאיזה צד בלתי טהור, ואז בעת שהצד ההוא רוצה להפיל את האדם, לוקח ממנו ההרגש שנתן לו, והאדם הרגיל לעבוד את ה' מתוך הרגש מוכרח ליפול ר"ל. ודרך תורה הקדושה היא "תמים תהיה עם ה' אלקיך" (דברים יח, יג), ולאהוב את ה' בכל לבבך, אפילו כשהוא נוטל את נשמתך[2] לא תתקרר ותצטנן האהבה אל ה' ח"ו. ובודאי שאם השי"ת נותן טובות להאדם, אסור לו להיות כפוי טובה ח"ו, כי אז הוא נענש על זה. אבל לא לבנות את האהבה על ההרגש, רק לאהוב את השי"ת ולקרות קריאת שמע במסירות נפש בין בזמן השכיבה שמרגישים את השפלות וכל מיני החסרונות הטבועים באדם, ובין בזמן הקימה שמרגישים רוממות והתקרבות אל השי"ת, אצל העובד התמים באמת אין הבדל ומקיים מצות קריאת שמע בין בשכבך ובין בקומך (עיין בהקדמת ספר הזהר אות רא דף קצ).

ומסופר על הרה"צ רבי שמואל קאריבער זצ"ל, תלמידו של החוזה מלובלין שהיה עני ואביון ונצרך לבריות. החליט פעם רבי שמואל בדעתו לא לבקש עזרה משום בריה, אם יתעורר מישהו מדעתו לתת לו יקבל, אבל לבקש - לא יבקש.

והנה הפסח מתקרב ובבית אין כל, אין במה לקנות מצה ויין לארבע כוסות ושאר צרכי החג המרובים. רבי שמואל אינו רוצה לזוז מהחלטתו לא לבקש מהבריות, הפצרתה של הרבנית אליו לצאת להשיג מעות בשביל צרכי החג היתה ללא הועיל, הוא באחת ואינו סח לאף אחד על מצבו הקשה.

כבר יום יומים לפני הפסח ולא נראה עדיין שום סיכוי לר' שמואל איך לעשות את הפסח. ישב שחוח בצערו ונפשו עגמה עליו על שחגו יהפך לו לאבל. אבל הוא לא איבד את בטחונו בה' שלא יעזוב אותו.

החוזה מלובלין ידע את מצבו של תלמידו ודאג לו, הוא ציוה לאחד מחסידיו העשירים ר' שלמה מקונסקווליה להמציא לר' שמואל את כל צרכי החג. ואמנם בערב פסח הגיעה לביתו של ר' שמואל עגלה מלאה כל טוב, כלים וצרכי אוכל מצות ויין וכל מעדנים, מנחה שלוחה מהחסיד הנגיד ר' שלמה.

עלז לבו של ר' שמואל עליו למראה הישועה שבאה לו כהרף עין, ובליל הסדר היסב ר' שמואל אל השלחן תוך שמחה מיוחדת והרחבת הדעת. דומה היה לו כאילו הוא מרחף בעולמות העליונים מרוב שמחתו על שהשם יתברך עזרו מבלי שיהיה נזקק לבקש בפה מהבריות, רוחו נתרוממה ודמיונו נתלהב עליו עד שחש את עצמו במדריגות גבוהות כאלו שמעודו לא זכה להשיג כמותן בליל הסדר.

בליל הסדר השני היה ר' שמואל עייף ושכב על המטה לנוח קצת לפני עריכת הסדר. נשתקע בשינה עמוקה וכשנתעורר היה כבר קרוב לחצות, נצטער ר' שמואל מאד כי הנה עוד מעט יעבור זמן אכילת האפיקומן שצריכה להיות לפני חצות הלילה. מיהר וקידש ועשה את כל הסדר בחטיפה עד שהספיק לאכל את האפיקומן לפני חצות. היה ר' שמואל מדוכדך ביותר ולבו נשבר עליו, נדמה לו שמעודו לא עשה סדר בשפלות דעת כזאת וברוח נכאה.

כשנסע לאחר הפסח אל רבו מלובלין, פנה אליו החוזה מיד עם אמירת השלום ואמר לו, הבה ונתבונן בשני הסדרים שערך ר' שמואל. הלילה הראשון היה במדריגה נמוכה לפי ערכו, דומה היה לו שהוא מרחף בעולמות העליונים ודעתו היתה זחוחה עליו. לא, זה לא היה סדר יפה. אבל הסדר השני מה יפה היה, אין בנמצא מדריגות נעלות כאלו שר' שמואל השיג בליל הסדר השני, בהיות לבו נשבר עליו ודעתו שפלה. כמו שנאמר "זבחי אלקים רוח נשברה" (תהלים נא, יט) "מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה נז, טו).

* * *

"אל תפנו אל האלילים" (ויקרא יט, ד). צריך לדעת כי לראות את ה' בעיניים הגשמיות זה לא יעלה לשום בר דעת. וכמו כן לדעת ולהבין את דרכי ה' ומחשבותיו, גם זה מובן לכל מבין דברי הפסוק (ישעי' נה, ח) "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי".

וגם אין לומר שהפונה עצמו ורוצה להבין טעמה של מצוה ותיקונה, וכן טעמי תורה, ולזכות לפנימיות של תורה ומצוות שזהו בכלל עובר על מצות ה', כי אדרבה הלא אמרו (זוהר קדושים אות מד) 'מאן דלא ידע[3]' וכו' שתמיד צריכין להשתוקק ולהתפלל לזכות למאורה של תורה ומצוות.

וכיוצא בזה יש להקשות, הלא האיסור להבין בשכל החיצוני הוא בוודאי נוהג תמיד, בין לסתם עובד ה' שלא זכה להשגה לטעמי מצוות ובין לגדול שבגדולים, והגדול שזכה לטעמי תורה כמו שכתוב (תהלים לד, ט) "טעמו וראו כי טוב ה'" איך הוא מקיים שמירת מצוה זו.

ויש לומר, דמצוה זו קאי על ענין קבלה על עצמו עול תורה ומצוות במובן שאית דיין ומשגיח ומשכיר ומעניש, וקבלה זו היא למעלה מן הדעת, כי הדעת האנושי אין לו שום השגה איזה קשר יש להשי"ת עם הנבראים התחתונים להנות ממעשיהם הטובים וכן להיפך, כי לא נברא לדעת זה. וזה צריך להיות נקי ומבורר שלשכל האנושי אין שום תפקיד להתערב בזה ולא לפנות אפילו משהו לחקור את זאת. וקשר זה נקרא 'אמונה', היינו שאנו מאמינים שהקב"ה משגיח בנו ומעניש ומשכיר, וזה נוהג תמיד, היינו אפילו להזוכה לטעמה של תורה ומצוות, אין טעמי תורה מבטלים את הקשר הנ"ל, וח"ו לשנות צורתו, כי לכן נאמר "טעמו" בלשון טעימה, היינו כדרך הטועם האוכל שנאמר (איוב יב, יא) "וחיך אוכל יטעם לו", שבליעתו היא דרך הפה, היינו כי כל חושי הגוף צריכים להתפעל ולהרגיש עשיית המצוה באהבה ויראה ושאר המצות בעת עשייתה ולימוד התורה. ושורש כל זה הוא האמונה ולא שום ידיעה וכן הוא על תמיד (ועי' להלן מאמר י' - טעמי תורה).