תוכן

תשמ"ד, פרשות מאמר סג
בזהר פנחס (דך קטז אות שיז) ובהסולם, ורגליהם רגל ישרה, כי הרגלים של המזיקים כולם עקלתון ורגליהם, דהיינו הרגלים של החיות הקדושות, נאמר בהן ורגליהם רגל ישרה, שהוא מצד חיה, שהוא ישראל, ישראל כולל ג' חיות, שנאמר בהם האבות הן הן המרכבה.
ומפרש שם בהסולם, כי סוד היושר נמשך מקו האמצעי שהוא ישר ואינו נוטה לא לימין ולא לשמאל אלא ישר באמצעם, משא"כ הס"א והמזיקים, הם נוטים לצד שמאל.
ולפרש את הנ"ל, צריכים לזכור את עיקרי יסוד של העבודה, שהיא בחינת מוחא וליבא, כמ"ש בספר מתן - תורה. היינו שיש ענין חק - ומשפט, חק נקרא מה שהאדם צריך ללכת בה בדרך חק, ואין שום מקום לוכוחים, אלא לקבל זה כמו שניתן לנו מפי ספרים וסופרים, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שנקרא מוחא, ובחינת השפעה, שזה מכונה ליבא.
והנה ב' אלה נקראים, בשם יראה, ובחינת משפט, נקרא בשם חכמה, ועל זה אמרו (אבות ב) רבי אלעזר בן עזריה אומר וכו', אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה. היינו שצריכים לשניהם, לחק ולמשפט. וכששניהם נמצאים במוזוג, אז נקרא זה קו האמצעי.
וזהו בקדושה, שעל זה כתוב ורגליהם רגל ישרה. היינו שלא נוטים לשמאל, המכונה חכמה, אלא שומרים שיהיו שניהם שוים.
אבל אם אין ביכלתו שיהיו שניהם שוים, אז הוא צריך להשתדל, שהימין יהיה יותר גדול מהשמאל. אז חכמתו מתקיימת, (אבות ג, יב) וז"ל, הוא היה אומר, כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקימת.
הנה חק, נקרא בחינת מעשה, משום שאין שם שום מקום להבין ולהשכיל, אלא הכל למעלה מהדעת. לכן נקרא זה מעשה, זאת אומרת: מוחא ליבא, אמונה והשפעה יראה, מעשה, הכל נקרא בחינת ימין, שעל זה אין מה להתוכח, אלא צריכים זה לקבל על עצמו כמו שהוא. ולהשתדל לראות עצות איך שיהיה לו היכולת לקבל על עצמו בבחי' כשור לעול וכחמור למשא.
ומשפט הוא בחינת תורה שזה כן צריכים להבין וזה נקרא חכמה, היינו האדם צריך לזכות לתורה ששם דוקא להיפוך, כשהוא רוצה יותר להבין, הוא יותר משובח, אבל בתורה יש הרבה הבחנות, יש תורה נגלית שהוא בחינת הלכה למעשה, שפירושו, הגם שהלומד את ההלכה אין עליו מוטל החוב לקיימו, דהיינו שלומד הלכות דיינות שאף פעם הוא לו חושב להיות דיין, מ"מ הוא לומד תורת ה' שזה נקרא חכמתו יתברך, וזה נקרא תורה הנגלית משום שיש מעשים שאחרים צריכים לעשות, ובזה שלומד תורת ה' הוא מועיל לדביקות ה' היות שכל התורה כולה הוא שמותיו יתברך. כמ"ש בזה"ק.
ויש תורת הנסתר, שבכלל לא מדברים ממעשים אלא מדברים השייכים ללב ולמוח, והאדם צריך להשתדל עד כמה שאפשר שיהיה לו, איזה השגה במה שהוא לומד והרצון זה שמשתוקק להגיע לידי השגה הוא גורם קירוב המאורות שזהו בחינת תפילה, שהוא משתוקק שה' יפקח עיניו בתורה.
אבל תמיד הוא צריך לשום עיניו שלא תהיה חכמתו מרובים ממעשיו. כנ"ל, שזה נקרא ורגליהם רגל ישרה. כמו שמבואר בהסולם, שקו הימין נוטה תמיד לחסד.
אבל לפי מה שמבואר בהסולם, (כי תשא דף ב) וז"ל, פקודא, ליתן מחצית השקל בשקל הקודש, שואל מהו מחצית השקל, ומשיב, הוא כמו חצי ההין, וזהו ו' שהוא ממוצע בין ב' ההין, אבן לשקול בה, הוא י' עשרים גרה השקל, הוא יוד, העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי וכו'.
מאן מחצית השקל, איהו כגון חצי ההי"ן דהיינו חצי מדה ומפרש ודא ו' ממוצע בין שני ההי"ן, כי הו' ה"ס קו האמצעי, שנקרא מתקלא, השוקל ב' אורות, ימין ושמאל שה"ס ב' ההי"ן שלא יהיה השמאל גדול מהימין. עכ"ל. משמע מכאן שגם הימין לא צריך להיות יותר גדול מהשמאל, אלא שניהם שוים, כמ"ש העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, אבל יש כלל תמיד מפרשים לפי הענין של הלשון אבל בהמציאות, הוא תמיד אותו המציאות, אלא שיש שנוי לשונות.