תוכן

תשמ"ד, פרשות מאמר סב

א) בזהר פנחס (דף קט"ז אות שי"ז) ובהסולם, ורגליהם רגל ישרה: כי הרגלים של המזיקים כולן עקלתון. ורגליהם, דהיינו הרגלים של החיות הקדושות, נאמר בהן, ורגליהם רגל ישרה, שהוא מצד חיה, שהוא ישראל. ישראל כולל ג' חיות, שנאמר בהם האבות הן הן המרכבה.
ומפרש שם בהסולם, כי סוד היושר נמשך מקו האמצעי, שהוא ישר ואינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, אלא ישר באמצע. משא"כ הס"א והמזיקים, הם נוטים לצד שמאל.
ולפרש את הנ"ל צריכים לזכור את עיקרי יסוד העבודה, שהיא בחינת מוחא וליבא, כמ"ש בספר מתן תורה. היינו שיש ענין חק ומשפט. חק נקרא מה שאדם צריך ללכת בדרך חק. ואין שום מקום לויכוחים, אלא יש לקבל זה כמו שניתן לנו מפי ספרים וסופרים, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שנקרא מוחא. ובחינת השפעה, שזה מכונה ליבא.
והנה ב' אלה נקראים בשם יראה. ובחינת משפט נקרא בשם חכמה. ועל זה אמרו (אבות פ"ב) רבי אלעזר בן עזריה אומר וכו', אם אין חכמה, אין יראה. אם אין יראה, אין חכמה. היינו שצריכים לשתיהן, לחק ולמשפט. וכששניהם נמצאים במיזוג, אז נקרא זה קו האמצעי.
וזהו בקדושה. שעל זה כתוב, ורגליהם רגל ישרה. היינו שלא נוטים לשמאל, המכונה חכמה, אלא שומרים שיהיו שניהם שוים.
אבל אם אין ביכולתו שיהיו שניהם שוים, אז הוא צריך להשתדל שהימין יהיה יותר גדול מהשמאל. אז חכמתו מתקיימת (אבות ג', י"ב) וז"ל, הוא היה אומר, כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת.
הנה חק נקרא בחינת מעשה, משום שאין שם שום מקום להבין ולהשכיל, אלא הכל למעלה מהדעת. לכן נקרא זה מעשה. זאת אומרת: מוחא, ליבא, אמונה, השפעה, יראה, מעשה, הכל נקרא בחינת ימין, שעל זה אין מה להתוכח, אלא צריכים לקבל זה על עצמו כמות שהוא, ולהשתדל למצוא עצות איך שתהיה לו היכולת לקבל על עצמו בבחי' כשור לעול וכחמור למשא.
ומשפט הוא בחינת תורה, שזה כן צריכים להבין. וזה נקרא חכמה, היינו האדם צריך לזכות לתורה, ששם אדרבא, ככל שהוא רוצה יותר להבין הרי זה משובח. אבל בתורה יש הרבה הבחנות. יש תורה הנגלית, שהיא בחינת הלכה למעשה. שפירושו, הגם שהלומד את ההלכה, אין מוטל עליו החוב לקיימה. דהיינו שלומד הלכות דיינות, שאף פעם אין בדעתו להיות דיין, מ"מ הוא לומד תורת ה' שזה נק' חכמתו יתברך. וזה נקרא תורה הנגלית, משום שיש מעשים שאחרים צריכים לעשות. וזה שלומד תורת ה' הוא מועיל לדביקות ה', היות שכל התורה כולה הם שמותיו יתברך, כמ"ש בזה"ק.
ויש תורת הנסתר, שבכלל לא מדברים ממעשים, אלא מעניינים השייכים ללב ולמוח. והאדם צריך להשתדל, עד כמה שאפשר, שתהיה לו איזו השגה במה שהוא לומד. והרצון שמשתוקק להגיע לידי השגה, הוא גורם קירוב המאורות, שזוהי בחינת תפילה, שהוא משתוקק שה' יפקח עיניו בתורתו.
אבל תמיד הוא צריך לשים עיניו שלא תהיה חכמתו מרובה ממעשיו, כנ"ל. שזה נקרא ורגליהם רגל ישרה. כמו שמבואר בהסולם, שקו הימין נוטה תמיד לחסד.
אבל לפי מה שמבואר בהסולם (כי תשא דף ב') וז"ל, פקודא, ליתן מחצית השקל בשקל הקדש. ושואל מהו מחצית השקל. ומשיב, הוא כמו חצי ההין, וזהו ו' שהוא ממוצע בין ב' ההין, אבן לשקול בה, הוא י', עשרים גרה השקל, הוא יו"ד. העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי וכו'.
מאן מחצית השקל, איהו כגון חצי ההי"ן, דהיינו חצי מדה. ומפרש ודא ו' ממוצע בין שני ההי"ן, כי הו' ה"ס קו האמצעי, שנק' מתקלא, השוקל ב' אורות ימין ושמאל, שה"ס ב' ההי"ן, שלא יהיה השמאל גדול מימין, עכ"ל.
משמע מכאן שגם הימין לא צריך להיות יותר גדול מהשמאל, אלא שניהם שוים, כמ"ש העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית שקל. אבל יש כלל, תמיד מפרשים לפי הענין של הלשון, אבל המציאות היא תמיד אותה המציאות, אלא שיש שינוי לשונות.