"אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדרתיו" (בראשית ו, ט), ופירש רש"י ז"ל, וזה לשונו: 'יש מרבותינו דורשין אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשין אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום' עכ"ל.
ולכאורה פלא הוא, למה ידרשו לגנאי, אחר שאפשר לדרוש לשבח לאיש צדיק תמים כנח. גם הלשון לא הי' נחשב 'לכלום' לא מובן.
וזה יתבאר לפי מה שכתבתי כבר בענין משה רבינו ע"ה (עי' להלן פרשת ואתחנן) שכתוב (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד מכל האדם", שהפירוש הוא, שמשה השיג למדרגה של השגחה פרטית, שהקב"ה הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, והוא כגרזן ביד החוצב בו, כמו שכתוב בתפילת ליל יום הכיפורים: "כי הנה כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, כן אנחנו בידך וכו'". ולכן לא הי' לו שום מקום להתפארות ולהחשיב את עצמו למשהו, וכן הרגיש שהשכינה מדברת מתוך גרונו, והוא רק כמו צנור שדרך בו בא השפע.
ולכן כתוב בגמרא (ברכות לג, ב) על הפסוק "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" וגו' (דברים י יב). שואלת הגמרא אטו יראה מלתא זוטרתא היא, ומשיבה הן, לגבי משה מלתא זוטרתא היא. ולכאורה קשה, כי מובן הוא שיראת שמים אצל משה יותר חשובה מיראת שמים של אדם אחר. ואיך אומרת הגמרא שלגבי משה יראת שמים הוא דבר קטן.
אבל לפי הנ"ל מובן היטב, כי מדרגתו היתה ענוה, דהיינו השגחה פרטית, שהשי"ת עושה הכל, א"כ כל המדות האחרות כגון יראה ואהבה וכדומה בלי ההרגשה שהכל עושה השי"ת לבדו, הן כבר מדרגות יותר פחותות מענוה, ולכן כתוב (משלי כב, ד): "עקב ענוה יראת ה'", ודרשו חז"ל (ירושלמי שבת פ"א ה"ג): "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתא". כי בחכמה כתוב (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת ה'", אשר יראת ה' היא ראש לחכמה, ובענוה כתוב "עקב ענוה יראת ה'".
כעת נבוא לענין נח, שאלו שדורשים לשבח הוא פשוט, דמכל שכן אילו הי' בדורו של אברהם היה צדיק ביתר שאת. והיש דורשין לגנאי סברי דנח חשב שאילו הי' בדורו של אברהם הי' זוכה למדרגת ענוה כמשה רבינו ע"ה, ואז לא הי' נחשב בעיניו לכלום, אלא כגרזן ביד החוצב בו. ואם כן נמצא ששניהן דורשים לשבח, כי המדרגה של השגחה פרטית היא גדולה מאד, אבל את עצמותו וישותו צריכים לבטל לגמרי. ופירוש 'לגנאי' קאי על נח עצמו, שבעיניו לא הי' מחשיב את עצמו לכלום ודו"ק.