"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה
מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר
תדבר אל בני ישראל" (שמות יט, ה-ו).
ופירש רש"י 'לא פחות ולא יותר'. בפסוקים אלה לא מפרש,
מה הקול (תשמעו בקולי), ומה הברית. וכן
המלים "והייתם לי סגולה", אין להם הכרע, אם הם מחוברים עם הקודם להם,
היינו להתאמץ להיות עם סגולה, או זו הבטחה לנו, שעל ידי ושמרתם את בריתי נהיה לעם
סגולה. גם במלים "כי לי כל הארץ" מתלבטים המפרשים לבאר את הקשר עם המלים
"והייתם לי סגולה מכל העמים". גם פירושו של "ואתם תהיו לי ממלכת
כהנים וגוי קדוש", או שזו הבטחה טובה ושכר שנזכה להיות כזה. גם הבנת משמעותם
של המלים "ממלכת כהנים" טעונה הבהרה: אם הפירוש הוא, שכל עם ישראל יהיו
כהנים וראוים להקריב קרבנות ולקבל מתנות כהונה, מי יהיו המקריבים והנותנים? ואם
לפרש שנתקדש בקדושת כהנים, הרי נאמר "וגוי קדוש", אם כן מה ההבחנה בין
ממלכת כהנים לגוי קדוש[1].
נקדים לבאר ענין מתן תורה בכלל. למה לא ניתנה התורה לכל באי
עולם ולכל האומות, הלא כתוב (זכריה יד, ט) "והיה
ה' למלך על כל הארץ" וגו'", "ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'" (ישעיה
יא, ט).
"ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיה ב, ב), "לבלתי
ידח ממנו נידח" (שמואל ב' יד, טו), "וכל הנברא
לכבודו ברא" (ע"פ ישעיה מג, ז), וכולם יקבלו
תקונם לבסוף, כי אין פועל בלי תכלית, וכל שכן הבורא ית', ואם כך, למה בחר באומה
הישראלית לבד? וכי יש כאן פשוט גזענות? והנה חז"ל אמרו על זה (עבודה
זרה ב, ב),
שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה. אם כן
אפשר להקשות: למה אנו נקראים עם הנבחר כמו שנאמר (דברים ז, ו) "בך בחר
ה' וגו'", אם אף אחד מן העמים לא רצו לקבלה? כן יש לדעת למה לא ניתנה התורה
לאבותינו אברהם יצחק ויעקב, שהם קיימוה טרם שניתנה, ולמה לא ניתנה להם שיקיימוה
בבחינת מצווה ועושה.
הענין הוא בכך, שיסוד תורתנו הקדושה הוא אהבת הזולת, וזה
שכתוב שאמר השי"ת למשה רש"י (שמות ד, יד) "הלא
אהרן אחיך הלוי", וכעת ניתנה לו מדת הכהונה, שהיא מידת החסד להיות אוהב שלום
ורודף שלום, תשתף אותו עמך, ושניכם תחדירו לעם ישראל את המצווה הכוללת כל התורה,
שהיא מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), אז אשרה
עליהם את שמי הוי"ה. וזה היה בעת מעמד הר סיני, שנאמר (שמות יט, ב) "ויחן
ישראל" לשון יחיד כאיש אחד בלב אחד (רש"י).
מטעם זה לא ניתנה התורה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב, אלא
נמשך הדבר עד יציאת מצרים, כשהיו לאומה שלימה בת שש מאות אלף איש מעשרים שנה
ומעלה, וכל אחד מהם נשאל, אם מסכים לעבודה הנשגבה הזאת, שיעבדו יחד באהבת אמת למען
כל אחד מן השש מאות אלף חברים, ואחרי שכולם ענו ואמרו: "כל אשר דיבר ה'
נעשה" (שמות יט, ח) – 'כל אשר ידבר ה''
לא כתוב כאן אלא 'אשר דיבר', מיד ניתנה להם התורה.
אם כי אין ספק שתכלית הבריאה היא לטובת כל מין האנוש: שחור
צהוב ולבן, בלי הבדל, אולם מתוך ירידתו של טבע האדם באהבת עצמו השולטת עליו שליטה
בלי מצרים, לא היה שום דרך לבוא עם שאר האומות במשא ומתן שיכריעו ויסכימו לקבל על
עצמם לצאת ממסגרתם הצרה של אהבה עצמית אל העולם הרחב של אהבת הזולת, וכולם שאלו,
מה כתוב בה (עיין מסכת עבודה זרה ב, ב, ובמדרשים) כי היו
שקועים בזוהמת האהבה עצמית - אלו בניאוף ואלו בגזל ורציחה בתאוה בהמית (והבהמה
אין בה הכוח להרגיש את זולתה, להצטער בצרת חברתה ולשמוח בשמחתה, ומותר האדם מן
הבהמה הוא הרגשת הזולת, אבל לא לשעבד ולנצל כי אז הוא שפל וגרוע יותר מן הבהמה).
מלבד האומה הישראלית, על שום שהקדים להם השעבוד למלכות
מצרים כמה מאות שנים, ביסורים גדולים ונוראים הממרקים ומביאים אל האדם זיכוך גדול.
ונוסף לזה הזיכוך של האבות הקדושים עמד להם, למן אברהם אבינו ע"ה שהיה המרכבה
למידת החסד כנודע. ומכוח ב' הקדמות אלו נעשו מוכשרים לדבר הזה. ועל כן מכנה אותה
בלשון יחיד "ויחן ישראל" ופירשו חז"ל כאיש אחד בלב אחד, מפני שכל
יחיד מהאומה הסתלק לגמרי מאהבת עצמו וכל כוונתו היתה רק לטובת החברה בעזרה ואהבה
הדדית, והצלחתם היתה בטוחה בשעה שכל אחד ידע שיש לצדו שש מאות אלף חברים נאמנים
עומדים על המשמר הכן בהשגחה עצומה שלא יחסר לו כלשהו מצרכיו, ולכן נתלכדו יחד כל
היחידים ונעשו מאוחדים בלב אחד וכאיש אחד.
מחמת זה היה ההכרח לתת התורה דוקא לעם ישראל, זרע אברהם
יצחק ויעקב ולא היה מקום לשתף עמהם שום זר מהאומות האחרות. אמנם עם ישראל נתקן
כמין עם וסגולה שיעביר נצוצי הזכוך לכל מין האנושי שבכל העולם, עד שיתפתחו גם הם
להבין ולהרגיש את הנועם ואת השלוה הגנוזים באהבת הזולת, ואז "ינהרו אליו כל
הגוים" (ישעיה ב, ב), וכף הזכות תכריע
ויקבלו על עצמם עול מלכותו ית' ותעבור ממשלת זדון מן הארץ.
עתה מובנים הפסוקים הנ"ל בפשטות: "ועתה אם שמוע
תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה", שעל ידכם יעברו ניצוצי
הזיכוך והצירוף אל כל העמים. "כי לי כל הארץ" וכל האומות שייכות לי,
וסופן לבוא אל השלימות, אלא עתה עדיין אינן מסוגלות לקיים התפקיד הרם הזה, ולעם
סגולה אני צריך.
"ואתם תהיו לי מממלכת כהנים". כאן
מתבטאת צורת העבודה, כי ממלכת כהנים פירושה שנהיה כולנו כמו הכהנים שאין להם שום
חלק ונחלה ושום קנין גשמי, רק ה' הוא נחלתם, כן תהיה האומה מסודרת באופן שכל הארץ
ומלואה קודש לה', ואין לשום פרט לעסוק בה אלא למלא צרכי הכלל מטעם מצות ה', שלא
יחסר לשום אחד מהאומה ממשאלותיו כלום, באופן כזה שאין לשום פרט לדאוג לצרכי עצמו,
שאפילו עבודות החולין כזריעה וקצירה וכדומה נבחנות לקדושה ממש, דוגמת עבודת הכהנים
בבית המקדש. כי מה לי העוסק בהקרבת קרבנות ומקיים מצות ה', ומה לי העובד במלאכת
השדה ומקיים מצות ה' שציווה (ויקרא יט, יח) "ואהבת
לרעך כמוך", ונמצא שהקוצר שדהו כדי להאכיל זולתו דומה כעובד ומקריב קרבן לה'.
והסברא היא, שאותו חלק מהתורה והמצוות שבין אדם לחברו,
מסוגל יותר להביא את האדם אל המטרה הנצחית שהיא אהבת הזולת, מטעם שיש לה תובעים
והמצוות משתנות בכל פעם, ואין מקיימים אותן מחמת הרגל. ומתוך אהבת הזולת הנראה,
באים לקיים אהבת הזולת הבלתי-נראה, שזה מתבטא בהמלים: "וגוי קדוש", שעל
ידי הדבקות בה' נעשינו קדושים, ומקויים בנו מה שכתוב (דברי הימים
א, כח, ט)
"דע את אלקי אביך", בידיעה ברורה ופשוטה כזאת, כשם שאדם יודע את עצמו,
ואף פעם אין לו ספק על עצמו אם הוא נמצא, אם הוא חי, הגם שאור החיים שלו אינו נראה
לעיניו הגשמיות, כך יזכה להכיר את ה' ולעבדו בהכרה ברורה ושלימה.
"ויענו כל העם יחדו" (שמות
יט, ח),
וכתוב במכילתא "לא קבלו זה מזה אלא השוו כלם לב אחד", שלא הסתכל אחד
בפני השני לראות מה הוא יענה, אף אני אענה כמוהו, אלא כל אחד מתוך האמת שבלבו ענה,
ואמרו כולם כאחד: "כל אשר דיבר ה' נעשה" (שמות כד, ג), כאן השיבו
על קבלת האחריות להיות עם סגולה לעולם. ועל קבלת עול המצוות לא השיבו כאן, אלא
אמרו פעם שניה "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז)[2].
[1]
שאלות אלו, וכן השאלות המובאות בקטע הבא, מובאות בסוף מאמר מתן תורה, וכוונת רבינו
כאן היא לתמצת את המאמר.
[2]
מתוך מאמר ט', עיין שם עוד שהאריך בזה.