"ויאמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק האלהים מצא את
עון עבדיך הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו"
(בראשית מד טז).
כתוב במדרש רבה (בראשית צג, ו) "יהודה נתמלא עברה
וחימה, ואמר ליוסף, אם שולף אני את חרבי ממך, אני מתחיל וכו'". ושואל על חרון
אפו של יהודה, הלא הוא אמר "הננו עבדים לאדוני", והשיב לו "חלילה
לי מעשות זאת, האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי לעבד, ואתם עלו אל אביכם
לשלום" (בראשית מד, יז), אשר לפי תשובה אדיבה כזאת אין מקום לרוגז, וכל שכן
לאיים בהריגה (עי' מה שתירץ[1]).
והענין במקורו הוא, כי שורש כל המחלוקות שיש בקדושה, הוא
מחמת הסתרת הצדיק יסוד עולם, בחינת יוסף, שהוא הצנור שעל ידו בא השפע לעם ישראל,
והוא מתאפק מלגלות את עצמו, בכדי שבני ישראל יעוררו את עצמם לאחדות אמיתית לאהוב
את הזולת כנפשם, ואז מתגלה הצנור הקדוש, יוסף הצדיק. וכן זכינו להמעמד הקדוש של
קבלת התורה בהר סיני, על ידי האחדות של עם ישראל כאיש אחד בלב אחד, כמו שפירש
רש"י על הפסוק "ויחן ישראל" (שמות יט, ב).
וכן היה כאן משחק המחבואים של יוסף אל אחיו, "ויאמר
אליהם מרגלים אתם וגו'" (בראשית מב, ט) ההולכים בדרך של מהפכניות ופילוגים
ולהכניע את הזולת בבחינת אני אמלוך. והם ענו לו "בני איש אחד נחנו, כנים
אנחנו" (בראשית מב, יא), כלומר: שאיפתנו היא אחדות וכנות, ו"האחד איננו" (בראשית
מב, יג) ואנו מחפשים לגלות את האחד האמיתי, ובשיעור של מסירות נפש כמו שפירש
רש"י "לכך באנו, להרוג או ליהרג". לכן הלך יוסף לנסותם בשימת הגביע
באמתחת בנימין, ואחר שאמרו "אשר ימצא מעבדיך ומת" (בראשית
מד, ט), תפש אותם בלשונם ואמר "גם עתה"[2] עוד לא חזרתם בתשובה, "כדבריכם
כן הוא",
היינו שאין אתם שואפים לאחדות, וכדבריכם כן הוא שאתם מסכימים שאחד יהרג וכלכם
תשארו בחיים. אז ו"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני" (בראשית
מד, יח), כלומר, אין הפרש ביננו במסירות נפש, כמו שכתוב במדרש. "כי עבדך ערב
את הנער" (בראשית מד, לב), כלומר, אין אצלנו פילוגים והננו מאוחדים כאיש אחד,
וקח אותי במקומו. אז לא יכול יוסף להתאפק והצדיק נתגלה.
וכן יהיה בגאולה העתידה הקרובה לבא, כתוב בזוהר תצא (אות
מח) שתתגלה נשמת משה שהוא היה המאחד בני ישראל בגאולת מצרים, ועל ידו יחזרו משיח
בן דוד ומשיח בן יוסף להיות אחד בכל השלמות, ויגאלו את ישראל. ועל העת ההיא נאמר (יחזקאל
לז, טז-כב) "קח לך עץ אחד וכתב עליו ליהודה וגו', והיו לאחדים בידי וגו', ולא
יחצו עוד לשתי ממלכות".
וכן למה שכתב בדף ע' בענין שכתוב הוא וקוראים היא, כתוב בזהר
פנחס דף רנז (אות תתנב): "חכמה עלאה אות הוא, חכמה תתאה
אות היא". ובסלם שם: "לפיכך אות הוא מנוקד
עם חירק שהיא לשון נקבה, והכתוב הוא עם ו' שהוא לשון זכר", ויעיין
ברמב"ן פרשת ויקרא ב' פסוק (ו) [יא][3]
"מנחה הוא"[4].
[1]
וזה לשונו: "כל כך גדלה ביניהם האהבה, והיו חבוקים ודבוקים, והיו יותר מרוצים
שכולם יעבדו, ובלבד שישארו כולם ביחד, מלהוציא אחד מהם, ויהיו נפרדים ממנו – כולם
כן! אחד מאתנו בשום אופן לא".
[2]
בראשית מד י: "גם עתה כדבריכם כן הוא".
[3]
וזה לשונו: וטעם הכתוב שיזכיר "מנחה
היא" ויכתוב "הוא", וכן בכל מקום מפרשת "הנה אנכי שולח מלאך"
(שמות כג כ) וכן "האשה ההוא" (במדבר ה לא; דברים יז ה), בעבור שהנקבה
בכלל הזכר בכח.
[4]
מתוך ההסכמה לספר 'אגודת אזוב'.