תוכן

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" (דברים ג, כג). פירש רש"י ז"ל: "אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם, אעפ"י שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם". ויש להבין מנין יש להם לצדיקים מעשים טובים לתלות בהם, הלא כל צדיק, הוא מאמין בהשגחה פרטית שהקב"ה בלבדו הוא עושה ויעשה לכל המעשים, ואיך הם יכולים להחזיק טובה לעצמם על מעשיהם הטובים, ובפרט משה רבינו שזכה להיות העניו מכל האדם אשר על פני האדמה.

ופירשתי פעם (עי' לעיל פר' נח) כי משה רבינו זכה לאחדות אמיתית והרגיש שהוא בידי השי"ת כגרזן ביד החוצב בו, ולכן נאמר במשה[1] שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו, ואם כן איך אפשר לו לתלות במעשיו עצמו.

אלא רש"י מפרש לנו למה התורה כתבה תפלתו של משה בשם 'ואתחנן' ולא 'ואתפלל'. בכדי שאנחנו נדע איך הצדיקים מתפללים, ולא לומר הוא הי' צדיק לכן הי' יודע איך להתפלל, אבל אני מי אני לבוא להתפלל לפני השי"ת. וכדרך שפירש הבעל שם טוב הק' על הכתוב (תהלים י, ג) "כי הלל רשע על תאות נפשו", אשר הרשע בכדי למלא תאותו ולהתחמק מעבודת השי"ת נעשה עניו כהלל.

וכמו שאנו רואים בהלומדים שאינם רוצים ללמוד את חכמת הקבלה, שהם נעשים ענוים ואומרים לאו לכל אדם מותר ללמוד חכמה זו, שצריכים קדושה וטהרה וכדומה מן התרוצים. וכל זה הוא התחמקויות מן הלימוד המטהר ומקדש את האדם באמת. ולזה נותנת לנו התורה עצה, ואומרת שגם הצדיקים הגדולים אשר לפי דעתך יש להם לתלות במעשיהם הטובים, דע לך שאצל הקב"ה קטן וגדול שוים, וגם הם לא מבקשים רק מתנת חנם. ולכן נקרא לימוד הקבלה בשם תורת הח"ן בסוד הכתוב (בראשית ו, ח) "ונח מצא חן", ולמציאת חן כולנו שוים.

וכן יש בסגולת הלומד את תורת הנסתר שהתורה מצרפת ומזככת האדם להסתכל על עצמו ולהתבונן על מה הוא חי ולאיזה תכלית ברא אותו הקב"ה, ואז אין לו מקום לראות רע אצל השני, כי החוטא ויודע שעשה חטא, כשבא לו איזו התעוררות הוא מודה ועוזב ירוחם (משלי כח יג), אבל אלה הם צדיקים בעיניהם ה' ישמרנו.