תוכן

צריכים להאמין שכל מה שמתרחש בעולמנו, הכל הוא בהשגחה, ואין ח"ו שום מקרה. וכמו כן צריכין לדעת שכל מה שכתוב בתוכחה, היינו הקללות ב"אם לא תשמעו", הם יסורים נוראים, ולא כמו שהעולם חושבים, היינו יש שאומרים שהם ברכות ולא קללות, והביאו ראיה לדבריהם שהמגיד מקוז'ניץ ז"ל היה תמיד עולה לתורה בפרשת התוכחות. אזי הוא [אדמו"ר בעל הסולם] אומר שזה קללות וצרות ממש. וזה כמו שאנחנו רואים בעצמנו שיש מציאות קללות, ז"א שמרגישים בעולם הזה טעם יסורים נוראים שקשים מנשוא. אלא שאנחנו צריכין להאמין שיש לייחס את כל היסורים האלו לההשגחה, שהוא יוצר הכל.
שמשה רבינו ע"ה לקח את הקללות האלו וייחד אותן להבורא ית', שזה סוד "ולכל המורא הגדול". וכשמאמינים בזה, אזי גם מאמינים באית דין ואית דיין.
לכן המגיד ז"ל היה עולה בפרשת התוכחה, משום שרק הוא היה יכול ליחד את הקללות והיסורים לבורא ית', משום שהוא היה מאמין באית דין ואית דיין, ועי"ז היה נצמח מכל אלה הקללות ברכות ממש. כי "האלקים עשה שיראו מלפניו".
וזה פירוש "ממכה עצמה מתקן רטיה", היינו ממקום ש"רשעים יכשלו" מאותו מקום "צדיקים ילכו בם", כי בזמן שבאים למקום שאין סמיכה, יש אחיזה לס"א במקום הזה, אז "רשעים יכשלו בם". הרשע הזה שאינו יכול ללכת למעלה מהדעת, הוא נופל, מטעם שאין לו שום סמיכה, אזי הוא נשאר בין שמים וארץ. היות שהם רשעים, שהם לא יכולים לעשות שום דבר רק בתוך הדעת, בסוד: "עין רע", "גבה עיניים". משא"כ צדיקים, שהם בחי' "לא גבה לבי ולא רמו עיני", הם "ילכו בם". נמצא שנעשה מזה ברכות, היינו שעי"ז שהוא מייחד את כל היסורים להשגחה, ולוקח הכל למעלה מהדעת, נתרקמו אצלו כלים הראויים לקבל ברכות.