"ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל
בני ישראל ויסעו" (שמות יד, טו).
כאן רבו התמיהות. ראשית, מלת 'אלי' נראה כמיותרת, כי למי
היה לו לצעוק ולהתפלל. שנית, השאלה מה תצעק, גם כן פליאה, כי מה יעשו בני ישראל
בצרתם אם לא לצעוק ולהתפלל אל אביהם שבשמים. וכן צריך להבין מה שכתוב בזהר הקדוש (בשלח
אות קפ),
"מה תצעק אלי - בעתיקא תליא מילתא".
והענין הוא זה, כי השי"ת הורה למשה רבנו ע"ה את
דרכיו, כמו שביקש (שמות לג, יג) "הודיעני נא את
דרכיך". והנה כמו שיש טבע ודרך הטבע בגשמיות, כן יש דרך הטבע ברוחניות, כמו
שכתוב (ויקרא כו, ג-ד) "אם בחוקותי
תלכו ואת מצותי תשמרו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם". וכן תמיד אם הולכים בדרך
הישרה ממשיכים כל טוב, ואם ח"ו לא הולכים בדרך הטובה גורמים ההיפך ר"ל.
אבל לפעמים כשצריכים להמשיך נס, היינו מחוץ לדרך הטבע, איך
ממשיכים ניסים לשדד את המערכה מכפי מה שסידר אותה השי"ת? זהו רק על ידי
מסירות נפש. היות שבאדם טבוע וקיים הכח והרצון לקיום עצמו ולבלוע הכל ולשלוט על
הכל, ובאם הוא מתגבר על עצמו למסור את נפשו למען כבודו ית', אז כח הזה בוקע כל
האוירים וקורע כל המסכים, ואין שום כח לא בעליונים ולא בתחתונים לעצור בעדו ולמנוע
ממנו שום דבר מבקשתו, ותפלתו מתמלאת בכל.
ועם זה פירש רבינו הבעל שם טוב הקדוש
זיע"א
את הפסוק (תהלים קכא, ה) "ה' צלך",
כמו שהצל עושה כל מה שהאדם עושה כל תנועה ותנועה, כן השי"ת עושה עם האדם[1].
ואם האדם מוכן למסור את עצמו על קדושת ה', אז הקב"ה מבטל את כל סדרי הטבע
שקבע ופונה אל האדם הזה בעל המסירות נפש, אף על פי שאינו הגון ואינו כדאי לפי הסדר
הקבוע וצריך לחכות אל "בעתה", ועל ידי המסירות נפש הוא מחיש לעצמו
הישועה בבחינה "אחישנה"[2].
וענין התפילה שמתפללים וזועקים להשי"ת ובפרט בעת צרה שלא תבוא ח"ו, היא
מדרכי הטבע הרוחניים להחיש ישועה ועזר בצרה. אבל לנס מחוץ לדרך הטבע צריכים מסירות
נפש.
וזה שאמר הקב"ה למשה, "מה תצעק אלי", כעת
הנני רוצה לעשות להם ניסים שלא כדרך הטבע - בעתיקא תליא מילתא. כי יש מדרגה שנקראת
זעיר אנפין, שקבוע לקבל תפילתם של ישראל ולענות להם, וזהו "אלי". אבל
כאן "עלי הדבר תלוי ולא עליך" (עיין ברש"י), שצריכים
לגלות לבני ישראל נס שלא כדרך הטבע, ולכן 'דבר אל בני ישראל ויסעו', שהם יגלו את
מסירות נפשם למטה, ועל ידי זה תתעורר המדרגה העליונה המשדדת כל המערכות ומשימה
ימים לחרבה, כמו שנאמר (תהלים קז, לג-לה) "ישם
נהרות למדבר וכו', ישם מדבר לאגם מים, וארץ ציה למוצאי מים", ומחיש לעמו
ישועות שלא כדרך הטבע.
* * *
או יאמר: במעמד קריעת ים סוף כתוב 'ראתה שפחה על הים מה שלא
ראה יחזקאל הנביא' (מכילתא בשלח, טו), ובני ישראל זכו אז
לאור הגנוז שיאיר לנו בגמר כל התקונים, לכן כתוב (שמות טו א) "אז
ישיר" - שר לא נאמר, אלא ישיר (סנהדרין צא, ב), וכולם היו
כאיש אחד בלב אחד, ואפילו התנוקות אמרו שירה, כי השכינה הקדושה שרתה עליהם ונתלבשה
בהם ושרה מתוך גרונם.
ודבקות כזו היא כדוגמת אדם עם מחשבתו, שמה שאדם חושב כל
אבריו מוכנים ועושים מבלי שיגיד להם, מפני הקשר שהשי"ת קשר בין אור השכל
והמחשבה שהיא רוחניות עם אברי הגוף שהם גשמיים, והם דבוקים יחד כל כך שלא מרגישים
את זרימת המחשבה לתוך אברי הגוף (עי' בהקדמת הזהר אות
ריז. ובהקדמת תקוני הזהר במעלות הסולם אות סט).
וישנה מין דבקות אחרת במדרגה יותר נמוכה, כמו אדון עם
עבדיו, ואפילו אם העבדים יהיו מאד נאמנים ומסורים, עם כל זה לא יבוא האדון בטענה
אליהם למה לא עשו מה שהוא חשב, כי הם עבדים נאמנים ועושים מה שהאדון מצוה להם
בשלימות, אבל מה שהוא חושב אינם יודעים ואי אפשר להם לעשות.
ובמעמד קריעת ים סוף וכן במעמד קבלת התורה בהר סיני, היו
בני ישראל דבוקים בהשי"ת כאדם עם מחשבתו, ועל זה אמרו חז"ל שאמר
הקב"ה (שבת פח, א) "מי גילה רז זה
לבני" על שאמרו נעשה ונשמע, סוד שהמלאכים משתמשים בו, עושי דברו והדר לשמוע.
ולמדרגה זו זוכים על ידי מסירות נפש על קדושת שמו ית'. וזה
שאמר השי"ת למשה 'דבר אל בני ישראל ויסעו', ובני ישראל קיבלו עליהם אז, שיותר
טוב להטבע בים מלהיות תחת השעבוד של המצרים.
[1]
בעל שם טוב על התורה קדושים כב, ועי' אגרות הסולם אגרות כג ומו.
[2]
רומז כאן על מאמר חז"ל (סנהדרין צח, א) על הפסוק "אני ה' בעתה
אחישנה", זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה.