תוכן

"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח, ב). ופירש רש"י ז"ל, "ששה שעל ששת הקנים, שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי הפתילות שבהן, וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי, ולמה, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך", עכ"ל.

 וזה קשה להבין, כי מי יעלה על דעתו שהשי"ת צריך לאור של המנורה, האם יש במציאות איזה שוטה שאפשר שיעלה על דעתו מחשבה כזו, שלכן צריכים לעשות מעשה ולהפנות את ראשי הפתילות למול האמצעי, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך.

וכן כפל לשון הכתוב (במדבר ח, ג) "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה את נרותיה" וגו', ופירש רש"י ז"ל: "מגיד שבחו של אהרן שלא שינה". כל המפרשים מתקשים כאן, איזה שבח מגיע לאהרן שלא שינה, שמשמע שהי' צריך לשנות וקשה מאד לא לשנות, ושבחו של אהרן הוא שלא שינה. למה מלכתחילה הוא צריך לשנות.

אלא הענין הוא, כי סוד הדלקת המנורה הוא סוד תקון המלכות במסך הראוי לעלות אור חוזר ולהלביש את האור הישר, ולכן כתוב ההדלקה בלשון העלאה "בהעלותך" שפירושו אור חוזר העולה ממטה למעלה, והוא סוד תורה לשמה, לשם ה'. להמשיך המוחין שהם סוד האורות שבתורה שהם נקראים תואר הכלה שהיא השכינה, היינו מלכות, וכל ששה קני המנורה היינו כל המדות צריכים להיות נקיות וטהורות רק לשם זה, שלא יאמר אחד מן האברים של המדליק והממשיך את האור שלאורה הוא צריך, כלומר להנאת עצמו. אלא 'אל מול פני המנורה' שהוא הפנים של המלכות ותיקונה, רק לשם זה 'יאירו כל שבעת הנרות'.

ועל זה כתוב "ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה", היינו כמו שהאור העליון הבא ממעלה למטה הוא כולו להשפיע ולא לקבל, כי ממי יקבל, ומה חסר לו, כמו שכתוב (איוב לה, ז) "אם צדקת מה תתן לו", כך הוא העלה את המ"ן שהוא האור החוזר ממטה למעלה בלי שום שינוי רק להשפיע נחת רוח ליוצרו.

ומה שכתוב "שלא יאמרו לאורה הוא צריך", אינו נאמר על השי"ת, אלא על העובד ה', שהוא צריך שעבודתו תהי' לשמה, וכל הרמ"ח שלו ירגישו ויגידו שהוא לא צריך לאורה של המנורה, אלא מדליק לשם ה' לעשות נחת רוח ליוצרו, ולאוקמא שכינתא מעפרא.