"בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת
לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו" (שמות
י, יא).
לכאורה הי' צריך לומר 'לך אל פרעה'. גם ההמשך יש להבין, אם "כי אני הכבדתי את
לבו" אז למה לו ללכת.
אלא הקב"ה אמר למשה רבינו, אחר שמשה ראה את הקליפה של
פרעה שהיא קליפה קשה אותיות פה רע, נגד המלכות דקדושה, אז פחד ממנו כמו שכתוב אצל
המטה שהי' לנחש (שמות ד, ג) "וינס משה
מפניו", אמר לו הקב"ה בא ונלך יחד אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו. וגילה
לו הסוד של השגחה פרטית ושאין רשות אחרת, והכל בידי הקב"ה, ואין לך מה לפחד[1].
"למען שתי אותותי אלה בקרבו",
כי פרעה הודה ב"מי" ואמר מי ה', אז יצרף אותיות 'אלה' עם מ"י
ויתגלה השם אלקים ויעשה בהם שפטים, בסוד מ"י אל"ה.
* * *
או יאמר: הנה נודע הקושיא למה כתוב "בא אל פרעה"
ולא לך אל פרעה, וגם מה שכתוב "כי אני הכבדתי את לבו", אם כן למה לו
ללכת כי ממילא לא ישמע.
אלא שהקב"ה אמר למשה רבינו סדר איך לנצח את הקליפה
שנקראת פרעה, שפירושו פה-רע, שמדבר תמיד רעות נגד הנהגתו יתברך שמו. וכן אלה
המדברים נגד לימוד חכמת ה' שהיא חכמת הנסתר, וגם מדברים רעות נגד החכמה ונגד
לומדיה, כולם יונקים מקליפת פרעה שהיא הקליפה שהיא כנגד הערף דקדושה (הערף אותיות
פרעה)[2], המעכבת התפשטות מוח הדעת לגוף
שהוא כלל ישראל, כי ישראל אחוזים בגופא דמלכא, ונקראים בשם 'בני ישראל' ע"ש
יעקב אבינו, שהוא המרכבה למדת התפארת שנקראת ישראל, ונגד קליפה זו צריך ללחום
בקביעות. ולכן כתוב 'בא' ולא 'לך' שהוא רק פעם אחת.
וכן כתוב (שמות א, א) "ואלה
שמות בני ישראל" שפירושו השמות הקדושים. 'הבאים' ולא כתוב אשר באו מאז
ומקודם, אלא שהם באים בקביעות לעזור לישראל להנצל מקליפת מצר-ים, המעכב על ים
החכמה מלהתפשט. ולכן כתוב "למען שתי אותותי" ולא כתוב מופתי, כי אותותי
פירושו האותיות של השמות הקדושים, שהם המוחין הבאים לעזור לישראל לצאת מיד פרעה
ומצרים.
וכשם שזכינו אז ליציאת מצרים, כן יקוים בנו הכתוב (מיכה
ז, טו)
"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" בסוד נ' פלאות (עי'
בזהר חדש בראשית אות כז), ואז נזכה למה שהתפלל דוד המלך ע"ה (תהלים
קיט, יח)
"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" וימלא כבוד ה' את כל הארץ במהרה בימינו
אמן.
* * *
או יאמר: "בא אל פרעה", והקושיא ידועה שלכאורה
הי' צריך לומר 'לך אל פרעה'. גם זה שכתוב במכה זו, "כי אני הכבדתי את
לבו". וכן יתבאר הרבה דיוקים כאן.
כי הנכון הוא שהקב"ה בא להכות את פרעה בעשר מכות,
היינו בהדינים והאחוריים שיש בעשר הספירות, כי פרעה היה ראש לכל הקליפות והחצונים,
והיה לו כל הכוחות של הלעומת דקדושה, והיה צורך להכותו בהדינים שבכולם. וכל זמן
שקיבל את המכות של הז' תחתונות ידע משה רבינו ע"ה שיש בידו כל הכוחות. כי משה
הוא מרכבה לז"א, דעתן של ישראל, והיה השולט בכל הספירות שהן מדעת ולמטה, ולכן
הלך והכה בו בלי שום עיכוב.
וכשבא להכות מבחינת ג"ר, היינו מבינה ולמעלה, ונודע מה
שאמרו חז"ל (ראש השנה כא, ב) על הכתוב (תהלים
ח, ו)
"ותחסרהו מעט מאלקים", שנ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר
אחד. התחיל משה לחשוב אולי כוחו של הלעומת שביד פרעה התנין הגדול, יותר ממה שיש
לו. אז הקב"ה אמר לו "בא" אל פרעה, כמי שאוחז ביד חברו ואומר לו אל
תירא ואל תפחד, אני הולך עמך ואתה תבוא עמי, כי אני הכבדתי את לבו, השי"ת
גילה לו את האור של השגחה פרטית שהוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים ואין לשום קליפה
שום כח מעצמה או מרשות אחר ח"ו.
"למען שיתי אותותי אלה בקרבו", כלומר שיצטרף השם
אלקים בסוד מ"י - אל"ה, ותתגלה מדת הדין בשלימות על פרעה. ומה שאתה פוחד
שעליך נאמר (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט
מאלקים". בא עמי ואשלים לו ג' המכות, ואשמור אותך שלא יגיע לך שום נזק, כמו
שכתוב (שמות יא, ז) "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו".
[1]
עי' בספר פרי הארץ: "וזהו 'בא אל
פרעה והתרה בו, כי אני הכבדתי את לבו', פירוש, להסביר לו אופן השגחה פרטית
כנ"ל, כי אף גם זאת שהכביד עולו על ישראל, לא מחמת חזקת ידו היא זו להורות על
העדר השגחה, אבל אדרבה, היא בעצמה השגחה נפלאה כנ"ל".
[2]
שער הכוונות פסח דרוש א'.