תוכן

רטו) ביאור הדברים: כי האדם בתפלתו, יכוון דעתו ורצונו בשרש השרשים, כי יכוון להמשיך שפע וברכה מעומק הבאר, והוא הנתיב שבנקודת בינה, הנקרא עמיקא דבירא כדפרישית לעיל, כדי שעל ידי כן ימשיך ברכות ממבועא דכולא, שהוא סוד דעת עליון, נתיב זכרות. כי בהתעורר הנתיב שבתוך הבינה, על ידי תפלת הצדיק, בסוד מיין נוקבין. יתעורר הנתיב העליון, שהוא מבועא דכולא, לאושדא מיין דכורין, ולנגדא ברכאן, לקבל מיין נוקבין שעלו, מנתיב תחתון שבבינה, וזה בדרך יסוד עם מלכות, כנודע. ומשום דקרי ליה זמנין עמיקא דבירא, וזמנין מבועא דכולא, קא בעי מאי הוא וקאמר, שהוא המקום שיוצא ממנו ונמצא ממנו אותו הנהר שהוא בינה, כנודע. והמקום הזה, הוא חכמה הנקרא עדן. ועדן זה יש לו שתי בחינות: אם בחינת זכרות, אשר בעדן זה נפיק מיניה ההוא נהר, כי עדן זה הוא זכר, ובינה נקבה יוצאת ממנו, ונאצלה ממנו, כדרך עילה ועלול, משפיע ונשפע. ואם בחינת נקבות, שבינהו נמצאת ממנו, ותמיד הוא מצוי אצלה, ואין לה מציאות זולתו, והוא נשמה לבינה, כדרך שיסוד בסוד בנימין הצדיק, הוא נפש מלכות, כדכתיב ויהי בצאת נפשה כי מתה. ולפיכך אמר ואשתכח מיניה, וכנגד שתי בחינות אלו, הביא שני פסוקים, כנגד בחינת זכרות, כתיב, ונהר יוצא מעדן כדפרישית. וכנגד בחינת נקבות, כתיב נהר פלגיו, שהם מיין נוקבין דילה דההוא נהר, וקרי להו פלגיו, משום דאתפלגו ממים העליונים, כד"א ויהי מבדיל בין מים למים. וממים נוקבין אלו, נמשכין מיין נוקבין למלכות, וזהו ישמחו עיר אלהים.