תוכן

קס) ואילין תלת מתפשטין לז"א, דמפרש ואזיל דהאי חכמתא אתגליף, ואפיק כו', כבר כתבתי למעלה, דגליפא היינו: שעשה לו בית קבול, כעין זכר ונקבה, והוציא הבינה שהיא אימא, והוא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן. ודע, דז"א הוא ת"ת ישראל, והוא בן י"ה, ונאצל מזווג חכמה ובינה. ואחר אצילותו, נעשים לו מוחות אלו. והנה לבינה שתי מציאיות: אם בדמות סמך עגולה, והיינו בהתעלמה למעלה עם החכמה. ואם בדמות מ"ם סתומה, בשעתא דהדרא ויתבא רביעא על בנין דלתתא, לינקא לון, כדאמר בריש פרשת תרומה. והנה חכמה זו. דהיינו אבא, נחקקה והוציאה לחוץ הבינה, שלא תהיה סמך, אלא מ"ם, להשקות את הגן, ולינקא ליה. והיינו לישנא דואפיק דנקט הכא, ולא נקט כה"ג בכולהו. ובערך זה המציאות, תקרא בינה נהר היוצא מעדן ולפיכך הקדים מוח זה לשאר, כי אי אפשר להתהוות שום מוח, עד שתצא הבינה לחוץ, בסוד מ"ם סתומה, ותניק את הבין, ויתגדל מוחו. והנה כאשר יצאה לחוץ, עייל ברישא דז"א, והוא הבן הנעים, על ידי מה שיונק מחלב אמו, ונעשה מוח זה. וכמו שהחלב היונק הנולד, מגדיל כל גופו, כן זה נגיד בכל גופא, ומשקה כל השש קצוות. ודע, כי ז"א זה, בבטן האם העליונה, לא היו בו כי אם ששת ימים: חג"ת נה"י. והיינו ואו שבתוך ההא, קטנה, וכשיצא לחוץ, הניקתו האם והגדיל. וזהו סוד, הנטיעות היו כקרני חגבים. וכן אדם וחוה כקרני חגבים היו, ונעקרו ונשתלו והגדילו, כדאיתא בפרשת בראשית וחג"ת נעשו לחב"ד, שהם שלשה מוחות שבו. ונה"י נעשו והגדילו לחג"ת. ולפיכך יצתה נוק' מאחורוי כנגד היסוד כי שם ביתה, ונתפשט עוד לנה"י, מן השלשה עצמן. ולפי שאין להם אחיזה נה"י לבר מן גופא, כי אין להם על מה שיסמוכו למעלה, ולפיכך נאחז בהם סמא"ל שרו של עשו, כשנלחם עם יעקב.