תוכן

קט) ודע, דליכא מסאבא דלית בה נהירו דקיק, מסטרא דקדושה, אלא שהוא נעלם ברוב הטומאה, והוא המוציא גוון סומק ואתהדר לאוכם. והאי דקאמר וכולא מההוא קדמאה אתהתך, לומר, שאעפ"י שיש סיגים לבנים מכסף, סוספיתא דכספא, כדאמר בפרשת וארא, הכל היה בכלל סומקא קדמאה, כי נכללו בו, לקבל ממנו, כי משם עיקר יניקתם. וכאשר נתהתך הסומקא לתתא, ויצאו סיגיו, יצאו עמו סיגי הכסף, ולא ניכר כי אם הסומק, ומיד אתהדר אוכם. אבל הלובן שבסיגי הכסף, מגו זוהמא תקיפא לא ניכר כלל, אעפ"י שיתהתך עמו. ולפי שהוא אוכם, שהוא קדוש, כדכתיב שחורה אני ונאוה. ואימא עלאה אוכמא, כדאיתא בתקונין, דקאמר דהאי אוכמא איהו חשוך יתיר, דלא אתחזי גוון דיליה מגו חשוכא, כי האור העליון רחק ממנו. ואע"ג דנהורא נפק מגו חשוכא, הכא איהו חשוך יתיר, דלא אתחזי גוון דיליה מגו חשוכא. ומשום דקשיא ליה גוון אוכם זה מהיכן יצא, אחר שעיקרו סומק, ובאן אתר אצטבע, ומשני משמיה דבוצינא קדישא, דכד ההוא סומקא אתהתך בגו תיכלא, ואתערבו גוונין, אתהתך היתוכא דזוהמא לגו תהומי כו', הכונה היא, כי הוא אמר מעיקרא דההוא סומקא אתהתך בגו ימא ואתעביד תיכלא, ובתר הכי נחית ההוא סומקא לתתא מתכלא, בתר דאתחלש בהיתוכא דזוהמא, ונפק גוון סומק, ומגו זוהמא תקיפא אתהדר אוכם, שהכל נעשה על ידי ההוא סומק לבדו. וזהו עיקר הפירוש, במ"ש וכולא מההוא סומקא קדמאה אתהתך, לומר, שהוא לבדו נעשו ממנו כל גוונין שלו, ומשום הכי קשיא ליה, מהיכן בא השחור. וקאמר בוצינא קדישא, דכד עייל ההוא סומקא גו ימא, הכלול משבעה נחלים, ואתהדר תיכלא, נכללו בו כל הגוונים שבים, וכאשר נתהתך הסומקא עוד גו תיכלא, באותן הגוונים שנתערבו בו מהים, ואתערבו בו גוונים אתהתך התוכא דזוהמא ממימי הים שבתיכלא ומסומק, ואתעביד מתמן רפש וטיט, שהוא שחור. כי בהצטרף סומק, והם השמרים שבו, עם שמרי תיכלא שקיבל ממימי הים, יצא רפש וטיש שחור. כי אדום ותכלת בהצטרפם, ישחירו. והשתא פליג אדלעיל דקאמר דכולא מההוא סומקא קדמאה בלחוד אתהתך, והשתא קאמר דמסומקא ומתכלא ממה שקבל ממימי הים אתהתך. כי מכולם יצאו קליפות, ויצא רפש וטיט. וכדכתיב ויגרשו מימיו רפש וטיט. ומגו טינא דתהומי נפק ההוא חשוך דאיהו אוכם ולא אוכם, אלא חשוך יתיר: כי אין הטיט חשוך כל כך, כי הסומק אינו מניחו להשחיר לגמרי. ומחושך זה החשיך על המצריים, כדאיתא בפרשת פקודי. והנה ענין התפשטות הקליפות הוא, כי הם לגו תהומי בההוא טינא, וכאשר הים בזעף, מוציאם לחוץ. וזמ"ש, ומגו טינא דתהומי נפק ההוא חשוך דאיהו אוכם כו'. וכאשר הוא בנחת, נשארים במקומם. הה"ד, ​וחשך על פני תהום. כי היא למטה בתהום, וביום שני יצא לחוץ. אמאי אקרי חשך, כיון דאיהו אוכם ולא אוכם. משום דגוון דיליה חשוך, שהחשיך הגוון דיליה העיקרי שהיה אדום, והחשיך, שאינו עומד באדמימותו. ועוד דאחשיך אנפי בריין, ודא איהו מלאך המות שנברא בשני. והוא סומק ואוכם: כי מה שאינו שחור לגמרי, הוא מפני הסומק שיש בו, ונמצא שהוא סומק ואוכם. ובג"כ לא כתיב כי טוב בשני, כיון שהיה גו תהומי, ויצא לחוץ.