תוכן

יג) שם בדף קפ"ז ע"א, וז"ל, כתיב יהי שם ה' מבורך, מאי מבורך כו', שירותא קשה וסופיה רך כו', ענין מאמר זה החולק עם פרשת תרומה בספרא דצניעותא, (לעיל סוף פרשת תרומה) ועיין שם היטב, בשני הפירושים שנתבאר שם. עוד אבאר עתה פירוש שלישי, כי הנה נודע, ענין התדבקות ז"א ונוקביה אחור באחור, והוצרכה הנסירה להפרידם, כדי שיחזרו אח"כ פנים בפנים, כמבואר באורך, בתפילת ר"ה, וע"ש היטב. ובעת הנסירה, ננסרים הדינים והגבורות אשר באחורי הזכר, וניתנין אל הנקבה. והנה התחלת הנסירה הוא מעילא לתתא, ובתחילה ננסר הראש, ואח"כ הגוף. ונודע כי שם של מ"ב הוא בראש, כנזכר בתקונין בתקון שבעים. ונמצא כי בהתחלת הנסירה, ננסר ראש הזכר, וניתנין אותם הדינין בראש הנקבה, ולוקחת כל אותם הדינים שבראש הזכר. וזמ"ש, מאי מבורך, שירותא מ"ב קשה, וסופיה רך, כי שירותא דנסירה היא בשם מ"ב, שהוא בראש כנזכר, והנה הוא קשה. אבל סופא דנסירה, שהוא כאשר השלים ענין הנסירה, ונשלמו בה כל הדינין שהיו בזכר, אין עוד דינין בו לתת לה, ולכן סופיה רך, כי אז היא דומה אל הנקבה דחלש חילהא, כי אין בה מעצמה, רק מה שלוקחת ממנו, והנה כבר נשלמו, ואין עוד מה לקבל, ולכן הם נייחין בסופה. אבל הזכר, כיון שאינו צריך אל זולתו, אדרבה רישיה רך וכל מה דאזיל מתגבר והולך. ואמנם מה שאמרו בספרא דצניעותא, בפרשת תרומה בדף קע"ח ע"א, היה מדבר באיכות ובמהות הדינין בעצמן, כי הדינין של הנקבה נייחין ברישא, לפי ששם הנה"י דדכורא, שהם בחינת הדינין, נעשין בה בחינת מוחין. ובסופה הם תקיפין, כי הנה"י שלה אינן נעשין מוחין בזולתה. אבל הזכר, תקיפין ברישיה, ונייחין בסופיה, כי הם נעשין מוחין אל הנקבה כנזכר. אבל כאן בפרשת תצוה, איירי בבחינת מה שלוקחת ממנו, אם הוא רב או מעט כנזכר.