תוכן

ב) והענין הוא, שיובן במ"ש ז"ל בסבא דמשפטים, בענין ההוא טקלא דאסתחר, ולזימנין אסחר לשמאלא, ועשיק נשמתין דקדושה ביד הקליפות. והנה היוצא למלחמה, (היה) צדיק גמור, וכפש"ה מי האיש הירא ורך הלבב מעבירות שבידו, חוזר לביתו. וכיון שהוא צדיק, אין יצרו יכול להתגבר עליו לבא על הארמית, כי ה' לא יעזבנו בידו, כמ"ש צופה רשע לצדיק כו'. אמנם כאשר איזה אדם פוגע באיזו ארמית וחשק בה בתכלית החשק, והנה הוא צדיק גמור אין זה אלא הוראה שהוא נשמה עשוקה ביד הקליפות, ולכן הותר לו לבא עליה, כי איננה טמאה להתקשר בה ככלב, ויותר טוב שתקחנה ותגיירנה ותחזירנה לשרשה.