תוכן

ה) דיני הצרעת. כתיב אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו'. נודע מ"ש בזוהר, על פסוק ואיש כי ימרט ראשו וגו', דא ז"א וכו'. גם בענין נגע צרעת, כתרגומו: מכתש סגירו. כנזכר בפרשה זו, דמ"ז ע"א, ומ"ט ע"ב, נגע צרעת, הא אתערו חברייא, אבל צרעת כתרגומו. אמר ר' יהודא מאי כתרגומו, סגירו, דסגיר ולא פתח וכו'. והיינו דכתיב כי תהיה באדם ממש כו'. גם בדף נ' ע"ב משמע, דצרעת הוא רוח הטומאה, והנגע אינו טומאה, אלא ניצוץ אחד של דינא קשיא טהור, שנגלה שם, לדחות רוח הטומאה, ולהעבירו משם. וזה ענין נגע צרעת, הנזכר בפסוק, ופעם אחת אומר נגע לבדו, ופעם מזכיר צרעת לבדו.