תוכן

כד) והנה הקרבן שהקריב הבל, היה מן הצמר העלית של הכבש, הנקרא יסוד דא"א, ואז נתעורר דעת העליון דבמזלא דא"א והשפיע בז"א, וניתוסף שפע ביסוד שבו, ונזדווג בנוקביה, והחזיר ונתן בה ההוא רוחא קדמאה ביסוד שבה. ולכן וישע ה' אל הבל וגו', לפי שהנה הצמר הזה נמשך מא"א, מן הדעת שבו כנזכר, ונמשך בז"א, הנקרא הוי"ה דמ"ה דאלפין. והנה צמר ומ"ה, גימטריא שע"ה, ולכן וישע ה' אל הבל, כי המשיך הצמר הנזכר בז"א, הנקרא מ"ה, ומשם המשיכו אל הנוקבא. אבל אל קין ואל מנחתו לא שעה, כי אדרבא סילק בחינת שע"ה הנזכר. וז"ש אח"כ הלא אם תיטיב שאת, פירוש: כי הנה עד עתה, העלית את המ"ן שבמלכות ועקרת אותם לגמרי ממקומן ונסתלקו בז"א, וע"י כן לא תוכל עתה לעלות את המ"ן. אבל אם תטיב שאת, ר"ל: תטיב, ותשוב בתשובה, תוכל לעלות ולישא למעלה בבחינת מ"ן. והנה בדרוש הזה יתבאר לך ענין איסור הכלאים והיתרו בציצית, וכבר ביארתיו בדרוש הציצית.